ואני אף פעם לא אשכח את דרך הכוח שלכם, המחויבות לשליטה ובסופה גם את דרך המוות שלי. אני לא נראית זונה עם הפרעות, אני נראית בסדר, אפילו לא זונה, רק מי שמתעקש לדעת. כי אתם תמיד זכרתם בכל הכוח וחקקתם גם בי, את השקרים שאין לכם מושג מאיפה אני מביעה אותם, מאיזה פה ומאילו עיניים הכל מגיע. כמה תועבה יש בפנייכם כלפיי ואני בזה לכם. סרטים דמיוניים טסים לי במוח. הטחות האופי של כל אחד מכם, בכל רגע נתון בחיי, הכל פלסטיק והכל הצגה, שאין בי שום קשר למציאות ולו הקטן ביותר. שמשהו לא בסדר בי, איתי. נולדה לכם תינוקת בזויה ומטונפת, לצד שני אחים, מלאים בחשק וחיים. איך אותה תינוקת הרסה משפחה שלמה מהרגע שנולדה לה, ללא הרף אתם בוחנים ושופטים מן הצד את מהותי כאבל למשפחה הזאת אשר מתרסקת לפניכם בידיכם והאשמות כלפי לא עוזבות. ההטחות שחוזרות בפני שוב פעם ושוב פעם שאני משקרת. עד שאתם מגיעים אל מוסד האלוהים שלכם. ובוא, אתם מאמינים, שתשוב אל ביתיכם נערה אחרת,ללא פיה הבזוי והמרוטש. היא למדה בוא לשתוק עוד יותר ולהסתיר כל צלקת וטווח ישן ואת כל עולמה. עולמה, אשר מגיל שבע היא גידלה איתה אדם אוהב שיהיה איתה וחצבה לה עולמות ואבן של נסיכות,עם מבצרים והגנה של אקדח ברזל. אך בפניכם ההצגה ללא רגע מפסיקה, האמנתם שזהו, הנערה שלכם חזרה אל מסלולה, כמו שרק אתם כל כך אוהבים אותה, ישרה כמו סרגל בלי יותר מידי רעש, אתם ידועים בזה, שונאים רעש, לא פיפס להוציא מהפה, לא הגה. ועדיין, אתם מוכירי תודה על מוסד האלוהים שמצאתם, אשר עשה בשבילכם ולמען בתכם כל כך הרבה. ועיניכם עדיין עצומות ועטופות בשכבות המגן והדבק,אטומות מכל כיוון וצד, שלא תתעורר פה החשדנות הכי קטנה ולא מלוטשת. שבתכם היחידה. הזונה, הבזויה והמטונפת לא באמת משקרת. בכל יום, אני גדלתי על שינון השקרים לכם ומשפטי המחץ להם, ולכל מי שרואה בי כזונה שלו. ואלוהים לא איתי. גם לא אתם, רק עולמי. על מבצרים והגנה של אקדח ברזל. וגם עכשיו, אחרי שנים, אני מחפשת לי את אותו מבצר ואקדח שיציל אותי מהרצח שלי, וההטחות ממשיכות כלא נפסקו. אתם כהרגליכם ממשיכים לעצום את העיניים ולהפנות גב. אי האמון שיש בי כלפיכם מתנוסס למצבה אשר אני נושקת לה, שזהו מקומי. שבילי הדם ונהרות האודם בכל איזור ביוב בבית ובחדרי, מעבדות הדם, הלקאות המוות, בית החרושת שהוטמן בי לפני שנים ואני שקר שנולד לכם. ואיש אינו יודע למה. וכל איש מסביבי מודע למותי וכולם, כמוכם. עסוקים בלעצום את העיניים ולאטום כל חור וכל אוזן,סותמים את הפה וגם את האף,אפילו לא להריח, וממשיכים לצחוק ולחייך. ואני כאן, מנסה להאמין שהמבצר שלי עוד קיים ויש עוד צל של סיכוי למקום לי. אך העולם שעוטף אותי מוקף בבושת והשפיטות האין סופית אשר התחלתם בנחלתה לא תגמר לעולם, גם לא במצבתי.