אמא, הלוואי והיה כתוב על הדף בכותרת למעלה, יקרה או נהדרת. אך רק הדמעות עולות ומזכירות מחדש שוב שוב, איזו חומה ענקית עוברת בינינו ואני, כבר מזמן רואה רק את הצל שלך. עם כל רגשות השנאה והכעס החומה הזאת גבהה וגבהה והגיעה לשמיים כתובים בה כל הריבים וכל האשמות והצעקות שהטחת בי עד היום וגם עכשיו. עם כל נטישה שלך ההרס הלך וגבר ואני כמעט מתה על האדמה. התפילה היחידה שנשארה לך בשביל לא להרוס שום תדמית של משפחה לתפארת ולא להראות שום חומה. הפחד הכי גדול שלך הוא למצוא אותי שרויה הכי דקה ומתועבת שאפשר ללא רוח חיים. ואין לך מושג, איזו ילדות הפסדתי, את, את לעולם לא תדעי כמה מקוללת היא וכמה היא רמסה את הבת של למוות. אפילו לא דמעה תתנפץ מתוך עיניך כי את לא מאמינה בי, רק הפה, מדבר שעות ארוכות על אהבה ונתינה. נלחמת עלי במשך כל השבעה חודשים שגרתי אצלך בבטן ומאותו רגע שראית אותי אל מול עיניך, עזבת אותי לדרכי. כנראה שהיה לי את הכוח לשרוד וגם את הרצון כי הנה אני כאן אחרי שמונה עשרה שנה שנים עומדת על הרגליים, בקושי. אבל עוד עומדת עליהם. ומסתכלת על החומה שלא נגמרת מדמעות, ועלייך שמחייכת לכל עובר ושב שרק נושם לידך. חוץ מהמקוללת שיצרת,שהורסת את המשפחה ללא תקנה, שלא פוחדת לדבר. כי ברגע שדיברתי. הכל נגמר. כי מעולם לא האמנת ולעולם תאמיני. הבעל שלך, אבא שלי, נזכר עכשיו שיש לו ילדה שצריך לחנך מבלי להוציא הגה הוא מטיח ומטיח ושוכח שיש לו, עץ משפחה מרהיב בתועבה שלו. ניסיתי בכל דרך עד שצרחתי לשמיים שאני צריכה אמא ואבא הצרחה הזאת עברה את החומה מאוחר מידי, כשאני כאן גוססת על האדמה הקרה המקוללת מבלי אפילו שתסתכלו עלי. אתם תמצאו אותי מתה מסריחה מצחנה ודקה כמו אוויר. זו הייתה התקופה של הפסקת האוכל. ולא בשביל להיות הכי רזה,והכי דקה. לא בשביל שיגידו כמה מצומקת אני. לא בשביל לאבד את עצמי כל פעם במשך 20 דקות. זהו עוד שביל דרך שהכרתי וידעתי בכל נשמתי, בשביל המשך דרכם, שחצבו בי. ולא עוד אונס, יסביר את זה, וגם לא עוד אחד.