את. אולי רק ככה תביני,כי כבר נמאס לי מימך. נמאס לי שאת לא מקשיבה לאף אחד, שאת לא נותנת לאף אחד להתקרב, את מרחיקה אחד אחד מימך וזאת הדרך האחרונה שלי, לכתוב לך. את משחקת אותה כל כך בסדר כלפי חוץ כאילו החיים מאירים פתאום ושום דבר לא חסר לך. את לא מפסיקה לצחוק, כאילו נגע בך איזה אור ונשאר דבוק אלייך, לפנים. את יודעת, אני מכירה אותך בכל צעד, בכל מבט, בכל צל של תנועה שלך, אני יודעת אותך. בכל צעד שאת עושה, בכל דקה שלך בחיים, בכל רגע. אני רואה אותך כל הזמן ויודעת עליך הכול, כמה שאת מסתירה מכולם, אני יודעת. ביום, כשאת רוקדת ושומרת את הכול בפנים, עמוק עמוק, לא לחשוב על זה, לא להרגיש את זה, רואה אותך ברגע שאת חוזרת הביתה והלבד מתחיל לקונן, איך הקירות שותקים. מהרגע בו את פותחת את קופסאות המצבה שלך, קופסא קופסא. בשירותים,כשאת בוהה בך,בעיניים מזוגגות מהאסלה,אני רואה אותך עם הסכינים במקלחת, אני רואה אותך בטקסי ספירות הכדורים, לילה לילה. אני רואה אותך. אני רואה אותך בפינה של החדר, בשקט, עוצמת את העיניים ומפללת לטיפה אחת של בכי, וקר לך, את רועדת. אני רואה לך את השנאה בעיניים, את המחשבות שאת מגוללת בתוכך, על המשך דרכך. אני רואה את הפחד שלך, הפחד שבכל לילה מתעורר להזכיר לך שהוא לא עוזב, ואת חושבת שאם תתעלמי ממנו, הוא יעלם. ברגע שנוגעים בנקודת העבר, זהו. לא. את כבר לא כאן, את נסגרת, את דועכת, נעלמת. את רוצה שאף אחד לא יראה, את רוצה שלאנשים לא יהיה אכפת מימך, את רוצה שכולם ילכו, אחד אחד, כמו אז. אבל זה לא עובד ככה, לאנשים כן אכפת מימך, אנשים שאוהבים אותך, ואני יודעת שאת לא מאמינה למילה. את רוצה ממני הוכחות, את רוצה שאני אראה לך מי באמת נמצא כאן, למי אכפת. כי אין כאן אף אחד. אני כן אחדש לך, שהם שמים לב ושותקים. כי קשה להם, כי גם הם פוחדים. אבל אני כאן. אני כאן לחבק אותך, חזק חזק, שתראי שאת לא לבד. ואת נועלת לי את הדלת בפנים. אני יודעת, את רוצה להיעלם מכאן, לברוח מהפחד, לברוח מכל הכאבים שלך, אבל את כבר יודעת שזה לא ילך בדרך הזאת אז בשביל מה את ממשיכה? רק תסבירי לי, תסתכלי עלי ותסבירי לי. אני הראשונה שאקום וילך מימך, בינתיים את רק הודפת. את סוגרת את כולך ואי אפשר לדבר איתך, אי אפשר להגיע אלייך. את אטומה ואי אפשר ובינתיים, את ממשיכה לבנות בתוכך חומות ומגנים שאולי עובדים לך לרגע, ומתפרקים לך בידיים, אז את בונה אותם שוב ומהדקת עוד טיפה יותר חזק. מגני הברזל, לא באמת קיימים, לא כאן. העולמות שאת יוצרת לעצמך, כל יום ולילה מחדש, את צריכה להבין את זה. מי שכן מרגיש שמשהו לא בסדר ומנסה לעזור, מנסה להתקרב, את שולפת את הקוצים ונסגרת. את לא מרשה להם. אני כאן בשביל להיות איתך בתוך כל הכאב והקושי הזה שאוכל אותך ומרסק אותך. אז את לא מוכנה לבקש עזרה, כי נמאס לך כבר ליפול, את לא רוצה להטריד אף אחד, גם לא להטריח עם כל הבעיות שלך, את פשוט מנסה לשמר את הכאב הזה לעצמך, ובסוף הוא עורב לך. תוקף אותך בכל רגע כשאת לא מוכנה לו. החברים היחידים שנשארים לך בסוף כל יום, הם אלה שהורגים אותך, חלק חלק ואת הופכת אותם לעוזרים הכי גדולים ונאמנים שלך ואת לא מבינה, שהם אלה שמרסקים אותך?! מתי תקלטי שביחד איתם את נפלת, ביחד איתם את מקרבת אלייך את מותך? מתי פעם אחת? תסתכלי לאנשים בעיניים, בלי להרכין תוך רגע את הראש לרצפה, ותקשיבי למה שהם מנסים להגיד לך? מנסים להבין בך? מתי? מתי תפסיקי ללכת ולראות רק את הרגליים ולא את מה שנמצא מולך? אני מנסה בכל רגע שאת נופלת, להיות איתך, להתקרב אליך ואת מעיפה אותי מימך. שוב פעם ושוב פעם ועוד פעם ועוד ועוד ועוד ועוד . בסוף את צונחת למטה ומוצאת את עצמך בבתי חולים מאושפזת. את כל רגע מוותרת, עוד לפני שבכלל ניסית, את מרימה ידיים כי אין לך כוח להילחם וזה לא בסדר. אם רק היית מראה לי שאפשר אחרת, שאפשר לעזור לך? שאפשר להתחיל לחיות מבלי להתנצל על כל נשימה שלך, מבלי לנסות להעלים את עצמך ולמזער את עצמך לאפס אין סופי, אבל את פשוט לא נותנת. לא לי ולא לאף אחד אחר. אני רואה אותך, בכל רגע, בכל דקה, בלילה, מגוללת שורות של מוות בחדר האמבטיה ואיך הפכת את החדר שלך לאזורי המוות שלך, הבלתי נגמרים, עוד טריק משומן נכנס אל מפעלי המוות שלך. אני איתך ברגעים הכי קשים שלך, הכי הרסניים ואת פשוט פאקינג לא שמה עלי. את באמת באמת חושבת שתסתדרי לבד?שתמשיכי ככה והכל יהיה בסדר? אני מצטערת, אבל אני לא מסכימה איתך. את לא יכולה להסתדר לבד, את לא יכולה להמשיך בכל זה לבד. לא משנה כמה תגידי שעכשיו זה בלתי אפשרי כרגע טיפול, כי זה נותן לך איזה בונוס של לא להתמודד עם שום דבר כרגע וכמה תפחדי מהמילים א-ו-נ-ס והפרעות אכילה, הם עדיין יהיו שם. אפילו לכתוב את המילה הזאת מחוברת את לא נותנת לי. לא משנה עד כמה תנסי להדחיק ולהכחיש, זה לא יעזור לך, כי זה לא יעזוב אותך. את לא חושבת שהגיע הזמן להתמודד או לפחות לעצור ולהפסיק לברוח? את יודעת שזאת לא הדרך. עמוק בפנים, מתחת לכל השכבות את יודעת, אני מכירה אותך. אבל מה עד אז? הרי סכינים כבר לא משפיעות עליך, את רוצה את המזרק להוציא את הדם שעוד נישאר בך, רואים את זה, הידיים כחולות וחלשות ואנשים רואים, הם לא טיפשים ילדה, אז גם לצאת מהבית את לא יוצאת. סגרת את עצמך בחדר עם התריסים למטה והדלת תמיד נעולה, את חוזרת הביתה הולכת לישון שעתיים, כל יום נרדמת כשעוד לא חשוך לגמרי, ומתקלחת כשקר ושחור, בלילה כשאת לבד וכולם ישנים. את מנסה הכי שאפשר רק לעזור ולתמוך בכולם ורק לעצמך את בשום פנים ואופן לא מוכנה לעזור. את כולך ריקה בלי כוחות. את רוצה לנעול את המקרים והעבר מאחורי פלדלת ברזל, את רוצה שיישארו שם לנצח ושאף אחד לא יידע, אבל את לא יכולה, את פשוט לא יכולה כי זה לא ירפה ממך. צריך ללמוד לדבר יקירה. את זקוקה לצרוח את זה.את חייבת את זה. חייבת בשביל עצמך,לעצמך. אני חוזרת על עצמי שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם ואת יודעת שכשאת בורחת שום דבר לא עוזר אני רואה עליך הכל, את יכולה לנסות לעבוד על אחרים אבל לא עלי, אני נמצאת איתך כל הזמן, ורואה אותך, כל דקה ודקה, יודעת מה עובר לך בראש, מה את רוצה. כבר רואים לך בעיניים את הכאב, את הפחד. לברוח לא יעזור לך, גם לא הסכינים והמזרקים, לא החברים שאת בונה לעצמך ועוד רגע יבגדו בך. תטפלי בעצמך. אני רואה אותך נופלת ואני לא יכולה לעשות כלום, כי את כל כך מסתגרת, את לא נותנת. אומרים עליך כל כך הרבה דברים טובים, אני לא מסננת אותם כמוך, אני שומעת אותם כל הזמן, אז למה? למה להמשיך עם הבריחה הזאת? אז זוכרת לאן את בורחת? למה את לא נותנת לעצמך לצאת מתוך מעגל המוות הזה? זה בסדר, את יכולה לכעוס עלי, את יכולה לתת בי מבטים כמה שאת רוצה, אני לא נרתעת מימך. בלילה אני רואה אותך, מרגישה אותך. רואה את הכאב שעוטף את כולך, את הכוח שכבר אין, ואת מנסה, מנסה להוציא אותו, לבכות ושום דבר. את כל כך פוחדת מהחושך, שאת מכריחה את עצמך לישון, את נרדמת עם כל כך הרבה בכי בתוכך. הכאב שלך כבר זועק החוצה את כולך כואבת. את רוצה שזה יפסיק, אני יודעת, זה רודף אותך. כל הזמן את פשוט בורחת מזה ואת צריכה להבין שזה לא נכון. את מוותרת עכשיו להכל, לחיים שלך. אני מבינה, את כבר לא מסוגלת לסמוך על אף אחד וכשהושטת יד לעזרה, לחשת, ואף אחד לא שמע אותך. את צריכה לזעוק לעזרה, בכל הכוח, להילחם עלייך. זאת לא בושה לקבל עזרה כואב לי לראות אותך ככה אבל את לא נותנת, את מוותרת. גם אני כבר מרימה ידיים מימך. מקווה שאולי תביני,שתחליטי ללכת בדרך הנכונה ולא כל הזמן לברוח תשני את הדרך שלך, כי את יכולה. אני איתך, כל הזמן, אני.