2.9.01

זהו התחיל חודש ספטמבר, הלימודים פחות או יותר התחילו כרגיל אין שביתה מלבד בכמה ערים, הילדים של מייק חזרו ללמוד עובדה שיוצרת אופציה להתקשר מהבית שלו, בדקנו הקו עובד בבוקר, אולי יותר מאוחר נצא לאכול וננסה לקבוע מתי אנחנו נתקשר, כלומר אני אתקשר והוא יהיה איתי. אתמול עשיתי לאלעד מסיבת הפתעה בלי גורם ההפתעה, היה ממש טוב, לא היה לי חשק לאנשים האמת שרציתי להיות לבד עם מייק, רציתי שיעזבו אותי בשקט, אבל זאת הייתה מסיבה לאלעד ואני הייתי המארגנת לכן הייתי חייבת להיות שם. ואני אגיד לך את האמת יקירי אין לי מושג אם אני בכלל מסוגלת להתקשר, אין לי מושג אם יש לי את הכוחות להתקשר לקו, אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות אבל יש המון הבדל בין הידיעה לבין העשייה, מייק אומר שלאט לאט נעשה גם את זה. אם רק היית יודע כמה פעמים חשבתי שאולי עדיף להפסיק הכל, פשוט לעצור את הכל, כמה פעמים רציתי לעצור את הזמן, סתם רציתי שהכל יקפא, להיות לרגע אחד לכמה דקות, לנוח, לשבת בצד ששום דבר לא יקרה, שאף אחד לא יזוז רק אני אוכל ואז סוף סוף אולי אני אוכל קצת לנוח, לקחת כמה נשימות עמוקות, אני מבטיחה אחר כך להמשיך, באמת שאני מבטיחה להמשיך להתקדם אבל לו רק יכולתי לרגע אחד קטן לעצור את הזמן. כל כך הרבה פעמים חשבתי לעשות להכל סוף, הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה באמת זה המשפחה שלי אבא שלי, אחי, אחותי שאני לא חושבת שזה יהיה פייר מצדי אחרי שהם איבדו את אמא שלי שגם אני אעשה משהו כזה. אני כותבת לך ובוכה, זה קשה, זה כואב, זה שובר, זה גומר אותך, זה הולך איתך לכל מקום, זה מופיע בכל שעה בלי להתחשב שאולי ישנים שאולי כרגע לא מתאים.

3.9.01

אתמול מייק היה בלי מצב רוח הוא הגיע אלי בסביבות 12 בלילה ונסענו לכיוון נתניה, רוב הזמן על 100-120 קמ"ש, עיברי לידר מתנגן ברקע, הוא היה עצוב, אהוב ליבו ניסה להתאבד. אתמול כשהוא התקשר ושאל אם מתחשק לי שהוא יבוא ונשב על הדשא ונשתוק הקול שלו רעד, אני לא בטוחה אבל חושבת שהוא בכה אם לא בזמן השיחה שלנו אז לפניה, זה עשה לי טוב שהוא הרגיש שהוא מסוגל להתקשר אלי שרע לו, נסענו לנתניה, להרצליה, לכפר סבא. בכפר סבא ישבנו בלה- לונה, אכלנו, דיברנו, היה נחמד, עכשיו דיברנו בפלאפון הפעם אני בלי מצב-רוח הוא עם, אני חושבת, מחר זה 11 שנה בלי אמא. לפעמים יש לי צורך כל-כך גדול לגור לבד, בזמן האחרון יש לי יותר מידי את ההרגשה ש- "נכנסים לי לווריד" ויש לי יותר ויותר את הרצון להיות לבד, שיעזבו אותי בשקט. בנובמבר אני מתכננת לטוס לאמסטרדם עם שירי, אני כל כך רוצה שזה יצא לפועל, אני צריכה את החופש הזה, אני צריכה את הניתוק הזה מכולם. בתוכנית 14 יום של אמסטרדם והסביבה.

6.9.01

אחד הדברים היותר קשים בלחיות עם מישהו כזה זה הפלאשבקים, תמונות, קטעים של דברים שקרו, אני לא ממש בטוחה אם אני יכלה להסביר את ההרגשה של להיות בפלאשבק, כשאתה בפלאשבק אתה שם באותו חדר איתו, המיטה, אני שוב פעם בגיל 7, אני שוב עוברת הכל. יש שני סוגים של פלאשבק אחד זה כשאתה ישן אני חושבת שהוא הקל יותר כי אתה מתעורר, מזיע אולי, רועד, עצבני, מפוחד, דופק מהיר אבל אתה ישר יודע שאתה בחדר שלך, במיטה שלך. גם במקרה של פלאשבק כזה אתה לפעמים יכול לגרום לעצמך לקום, להתעורר, זה מין מלחמה בין המודע לתת-מודע, זה מין דיבור עם עצמך, אתה אומר לעצמך קום, אתה חייב לקום, אתה חייב לפתוח עיניים, זה לא אמיתי. ויש את הפלאשבק שאתה ער, זה יותר קשה, כשכל הסביבה שאתה נמצא בה עכשיו נעלמת, אתה שם, אני יעל בת ה7- שיושבת על המיטה שלו, אני נוגעת בו, אני מרגישה אותו נוגע בי, אותו שוכב על המיטה, אני רואה את הזין שלו עומד, אני מרגישה ביד אותי נוגעת לו בזין, מרגישה אותו קשה, שומעת אותו נושם, שומעת אותו אומר לי דברים, פאק. אני בוכה בגללו שוב, אני מפחדת, שוב אני מרגישה קטנה, שוב אני מפחדת ממגע, שוב היד רועדת,

6.9.01

יקירי, אני רוצה לספר לך על משהו, זה קרה שנה אחרי, על ידי אדם אחר. אני מקווה שאני לא מבלבלת אותך. אתה הראשון שאני מספרת לו על זה, אף אחד לא יודע. אני מדברת איתך על שנה אחרי, אני הייתי למטה עם האופניים, איש אחד עצר אותי, ושאל אותי אם אני רוצה לראות תמונות, התמימות שלי שמה לעשות עדיין הייתה לי למרות הכל והסקרנות שעוד תהרוג אותי יום אחד, גרמו לי לבוא אחריו לחצר האחורית של בית-הספר שנמצא בשכונה שלי. שתי התמונות היחידות שאני זוכרת זה תמונה אחת של מישהי מוצצת למישהו את הזין, זה תקריב על הפנים שלה עם הזין בפה, ותמונה אחת של זין בזמן שפיכה, שרואים את הזרע יוצר מהחור של הזין, לבן וסמיך, הוא שאל אותי כשהוא הראה לי את התמונה של המציצה מה אני חושבת שזה, ברגע הזה משום מה הביישנות שלי עבדה שעות נוספות. לא עניתי. הוא ניסה לדובב אותי בשאלות כגון; זה נראה לך כמו נקניק הא... כשהוא הראה לי את התמונה עם השפיך הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות את זה, תהרוג אותי למה אמרתי כן??? הוא אונן עד שהוא גמר, הוא לא נגע בי הוא פשוט אונן לעצמו וגמר, יצאנו מבית-הספר והוא הלך. אתה יודע, אני חושבת על אם מישהו ימצא את המכתבים האלו שאני שולחת לך ויפרסם את זה איזה סיפור יהיה לו בידיים, אני כבר רואה את הכותרת: "ילדות קשה, תיעוד מזעזע, כל הילדות ביומן אחד" או משהו בסגנון, יקירי אני יודעת מה הכוח של סיפור, אני יודעת מה הכוח של היומן הזה, ואני נשבעת לך עכשיו כחול על גבי לבן (היומן נכתב בעט כחול, דפיו של היומן המקורי לבנים) אף אחד, אף אחד לא יעשה כסף על גבי הסיפור שלי!

10.9.01

ניסיתי, באמת שניסיתי, מייק אומר שאתמול רשמית עברתי מהגנה להתקפה, אחותי אתמול הקפיצה אותי למייק, נפגשנו בנקודה מסוימת באבן גבירול, נסענו לפארק הירקון. מייק ואני נשארנו לשבת באוטו, בדרך לשם הוא עצר בקיוסק וקנה שתייה, דיברנו, שמענו דיסק של שלמה ארצי, בשלב מסוים הוא הביא לי את הפלאפון שלו, אמרתי לו שלא, הוא שאל למה, אמרתי לו שככה, הוא אמר שזה בסך הכל עוד מישהו לספר לו, אמרתי בדיוק זה עוד מישהו לספר לו. הוא בדק בתא כפפות וגילה שחבילת הטישו שתמיד יש לו שם נגמרה, הוא צחק ואמר שזה לא היה מתוכנן, ושאל אם אני רוצה שנקפוץ לקנות טישו, אמרתי לו שאנחנו נצטרך, נסענו לתחנת דלק לא רחוק משם, הוא קנה שלוש חבילות במבצע, צחקתי עליו שנצטרך אבל לא עד כדי כך, הוא שאל אותי אם אני רוצה שסתם ניסע אמרתי לו שכן. נסענו לכיוון צפון, אני ישבתי מאחורה, שלמה ארצי ברקע אנחנו מדברים לפעמים ולפעמים לא, מידי פעם בכיתי. הגענו לקיסריה הוא נסע לאיזה חוף ים שיש בו עתיקות, ישבנו שם ודיברנו, הוא סיפר לי דברים, אני סיפרתי לו, בשלב מסוים הוא שאל אותי מה יהיה? אמר שאני נותנת לו לנצח, אמרתי שאולי נכנעתי הוא אמר שאסור לי להיכנע. לא עניתי, הוא החזיק לי את היד, שאלתי אותו אם יש לו את המספר הוא אמר שיש בעיתון, בעיתון לא מצאנו אז הוא התקשר ל-144 . התקשרנו, כלומר הוא התקשר, כשענו לו הוא אמר שניה והעביר אלי את הטלפון, כשעניתי כבר ניתקו. התקשרנו שוב, הוא שאל אם זה הקו וביקש רק רגע, התחלתי לדבר עם האישה מהקו, לא ממש ידעתי מה להגיד לה והאמת אני לא חושבת שהיא ידעה מה היא הייתה צריכה לעשות, לאחר כמה משפטים היא שאלה אותי איך היא יכולה לעזור לי (כל הזמן שניסיתי לדבר איתה מייק היה לידי, מחזיק לי את היד או מעסה לי את העורף/ מלטף את הראש) בקטע הזה נשברתי נכנסתי למן התקף היסטריה, נתתי למייק את הפלאפון הוא ניסה לשכנע אותי להמשיך לדבר אמרתי לו שאני לא רוצה, הוא התנצל בפני האישה בקו ואמר לה שאנחנו נתקשר שוב בפעם אחרת, הוא חיבק אותי חזק אמר לי שהוא גאה בי. שהוא מאוד גאה בי, חזרנו לאוטו שאלתי אותו למה אני מרגישה כל כך חרא, הוא אמר לי שאני מפגרת שאני לא נותנת לעצמי אפילו לא טיפת קרדיט, שעשיתי היום צעד גדול, משפט אחד עודד אותי כשהוא שאל אותי האם אני יודעת איזה יפה הים בקיסריה בחורף.