בלילה הזה הייתי בבה ממוכנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,
ונפלתי אפים ארצה ונשברתי לשברים
ונסו לאחות את שברי ביד מאמנת.

ואחר כך שבתי להיות בבה מתקנת
וכל מנהגי היה שקול וצייתני,
אולם אז כבר הייתי בבה מסוג שני
כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת.

ואחר כך הלכתי לרקד בנשף המחולות
אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים
ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים.

והיה לי שער זהב והיו לי עיניים כחלות
והייתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן
והיה לי כובע של קש עם קישוט דבדבן.

(דליה רביקוביץ')

הייתי ועודני שלהם. שנים לאחר שחדלו לפגוע בי, ממעיטה לבכות, חשה כי הדמעות
שניגרות על הלחיים גוררות עונש בעקיבותן, כמו שהיה אז, בכל פעם שדמעה אחת
חצופה החליקה לה במורד הלחי.

מושגים יבשים מתעוררים מתרדמה, על גופי. לפתע מין אנאלי הוא קיומי היומי,
הנצחי. ברוטאליות משפילה ומלוכלכת. צווחות שלא ניתן להרדים ודמעות שלא ניתן
לאגור.

מריונטה, בובה שברירית, מוצמדת לשולחן נקרעת מאחור. מחזה ביעותים, בריטואל
קבוע של עשרות פעמים.


מין אוראלי יעקוב אות-החרפה, הלכלוך והזוהמה יהפכו לאימתניים. ילדה שהיא
שפחה. שפחה שהיא ילדה של אברי מין. שפחה שלהם.

פרטים רבים שהודחקו עולים וצפים בנהר-החיים המזדהם. נזכרת בימים שבהם הייתי
כלואה בחדר ההוא, קשורה ומדממת. עד אשר חזרו הם, מיום הלימודים והחבל נזל
מידיי וכך גם בגדיי. הייתי בולעת את אשר גמרו אחד אחד, נועצת ציפורניי ברצפה
המוכתמת, מדביקה בטני לרצפה שבכאב מייסר חודרים הם אחד אחד, בכאב חד
ומפלח,בברוטאליות ולא שביב של עדינות לאחוריי. אני בשתיקתי, איני צורחת,
איני בוכה-ננעלת בכלא רקוב ומצחין של שתיקה שאינה מרפה עד יום זה, מתבוננת
בכל חלקה מגופי הנרצחת.