חוטי משי
בפתול מועט
נשזרו סביב פרקיי ידיי
ורגליי.

נושא אתה ידייך אל קו-רקיע
ומרקידני.
תצלילים
זעירים
נצחיים
מתוויים
ריקודך האפל.

עיניי הינשוף
המשובצות בפנייך
אינן רואות
את זרימת
נחל-הזקנה
על גופי.
חוליות סדקים מצחינות
ומכוערת

בבטני
שדיי
ועיניי.
לעת ערביים
רוטט
התה
בכלי החרס המזוגג.
ואני בערומיי
על כיסא קטנטן מעץ האשל
למרגלות
שלחן הסרטוט.
הפצרתי בך לעטר גופי
בדמעות
ורחם.
צרור מילותיי
התפורר
כפתיתי
פרח המשי
שזלגו
מכפות ידייך
המפוחמות
המכוערות
ההורגות.
ביום שנדם האביב.

וכשהם סיימו להחריב,להרוס ולגדוע, כשברוב טיפשותי הנחתי כי אוכל לשקם חיי,
אוכל לצמוח מהכאב ההרסני הזו נרקם השביל לפגיעות הבאות.