מרגישה בזויה, מזוהמת. מנסה לצלול בין נהרות זיכרונות אלו. לחפש אות, סימן
זיהוי לאקט שנקטתי בו, מבט ששילחתי שירמוז ולו במקצת למה נבחרתי אני על ידם.
הסבר מפענח ופשטני שיתמלל צידוק לשנתיים האלו, לגיהינום ולחורבן הפנימי.
מנסה לדלות פיסות מידע, להעלות דמות העבר באוב, לשרטט קווי פנייה של אותה
ילדה. מנסה לברור היכן מצאו הם מושא לענישה? היכן מצאו הם את הזונה והשפחה?
היכן?? בילדה בת 13 ממושקפת, חדורה באנרגיות ושמחת חיים, בעלת לב רך וטוהר
פנימי, חיוך נצחי ועליזות.היכן בתוך הטוהר הזה נמצאה הזונה? השפחה?

אני לא מצליחה לשכוח. אני מפללת שלהבת הזיכרונות הזו תדעך.
והיא בוערת
ומכלה אותי
אני נ ש ר פ ת.

משחיטה עצמי בעשרות הקאות מיומנות, שקטות. פרור זעיר לא יתנחל בבטן.
כל קפלי השומן האלו כפלגי זוהמה ולכלוך, הם חייבים להתפורר, להתאדות, לזלוג
מהגוף שלי. אני מפללת לרזון. לגוף תינוקת זך, רך וטהור, מעורסל בכנפיי
השינה, עיניי תום נעצמות שבריריות שאיש אינו מעז לשלח ידיו בה.