07.07.2002

מכתב אליכם - אל ה"הם" שרצחו לי את הילדות:

קשה לי מאוד לכעוס עליכם. אתם אחים שלי לכל דבר. אני אוהבת אתכם כל כך. אני
מתגעגעת אליכם כל כך. אני דואגת לכם כל כך. מפחדת שמישהו יפגע בכם, שהעולם
הזה ימשיך להכאיב לכם. אבל גם כל כך מפחדת מכם, שתפגעו בי שוב, שתכאיבו לי
שוב. אוהבת ומפחדת. אוהבת ומפחדת. לכעוס לא מסוגלת. בוכה. חלקכם מאותה
הקבוצה שלי. קבוצה מגיל אפס. הקבוצה היא הכל. אין אני בלי קבוצה. כולנו
מאותו מוסד חינוכי. אותו העבר. אותם הקשיים. אותו העתיד??

היו כל כך הרבה דברים לא בסדר בילדות שלנו. כל כך קטנים. בלי הורים. בלי
מבוגרים. כל כך לבד. בלי גבולות. בלי לדעת אסור ומותר מהם. אני נהניתי מאוד
בגן. אבל אתם - אתם רציתם לאמא ואבא. ובכיתם כל כך הרבה בלילות. כל הזמן.
ואף אחד בעולם לא שמע אתכם. אמרתי לכם שזה בגלל שדמעות של ילדים הן קטנות
מידי - אז המבוגרים לא רואים אותן, וכשנגדל אז הם יראו ויבואו. אבל אתם פשוט
הפסקתם לבכות. ואז, בלי שהתכוונתם, איכשהו הפכתם לחיות.

ימים חלפו, שנים עברו, עלינו למוסד החינוכי. הגענו אליו בשנות קיומו
האחרונות. בגסיסתו האימתנית. מוסד ללא חינוך. ללא ערכים. ללא כבוד אדם ורכוש
- מוסד שהכל מותר בו. אין מי שאומר אסור. אין מי שאומר דבר. כי אין איש רוצה
בו ואין איש מאמין בו. אבל לא מעזים להאמין בשום דבר אחר. אז המוסד נשאר.
ואנחנו בתוכו. לבד. עשרות נערים חיות. מבולבלים. בלי זהות. מפחדים. שכחנו
מזמן מה זה הורים. אין שום אמון במבוגרים. מושפלים. מוכים על ידי הגדולים.
מהר מאוד סמים. מהר מאוד סכינים. מהר מאוד כבר לא ילדים. מהר מאוד הפכתם
לרוצחים.