חלק ממכתב שמסרתי למרכז הסיוע במטרת חשיפה לקיבוצים:
אוקטובר 2002
...לצערי אני יודעת שאני לא לבד בסיוט הזה. אני עזרתי לעצמי וכעת אני מוגנת.
אך אני יודעת על רבות אחרות שלא (וגם אחרים). ואיש מאיתנו לא נמצא שם
בשבילן. על כן אין לי את הזכות לשתוק. קשה לי נורא לדבר. זה כואב לי. אבל
אסור לי לשתוק. אני חייבת לצעוק בשבילן - כי במקום שהן נמצאות בו אי אפשר
לצעוק. במקרה הטוב ביותר יש מי שלוחשת "די", אך אין מי שיקשיב - אין מי
שישמע אותה לוחשת. אין מי שיפסיק אותם.
חייבים להבין את זה. עבירות מין ואלימות מינית זה לא משהו שקרה רק לי והיה רק
במוסד שלי. זה קורה בלילות בכל מוסד חינוכי שלנו, בכל מגורי הנעורים שלנו,
וגם במסיבות ובמפגשים של בתי הספר האזוריים שלנו. וזה קורה גם במחנות
ובסמינרים של התנועה. גם שם. בטיולים, מאוחר בלילה, כשכבר יש שקט ושומעים רק
את גיצי המדורה, ומדברים, לא מדברים על סוציאליזם ואחוות עמים. מדברים על מה
קרה ומה עשינו לפני שבועיים בלילה במוסד. לילדה הכוסית או לילד החנון. בדרך
כלל כולם צוחקים. אולי ממבוכה, אולי כי הם לא מבינים מה הם עשו בכלל, אולי
כי זה מצחיק. אותי זה לא. אבל לצערי, בגלל השיחות הארורות האלה סביב המדורה,
אני יודעת הרבה יותר מידי דברים - שהלוואי שלא הייתי יודעת מעולם... זה קורה
בכל מקום. תקשיבו לילדים. תקשיבו לגוף שלהם. אם לא תקשיבו לא תוכלו לשמוע.
זה יותר קל לא לשמוע. אבל די. בבקשה. די.
נכון. עבירות מין ואלימות מינית זה דברים שקורים בכל מקום ובכל זמן ובכל
חברה. אבל למה אצלנו זה כל כך קשה? ולמה אצלנו אנחנו חייבים לקחת אחריות
ולהתמודד עם זה? למה הנוער שלנו בסיכון? אינני איש מקצוע, אך אני מסוגלת
לחשוב על מספר סיבות:
1) הפרדה בין הקיבוץ למדינה - מאז התהוות החברה הקיבוצית נהגנו להשאיר
הכל אצלנו והקפדנו לא לערב גורמים מקצועיים חיצוניים. הדבר הביא לחוסר
התמודדות והסתרה כנורמה שאנחנו מאומנים בה כבר עשרות שנים. זה גם המסר
שהנוער מקבל מהמבוגרים - אם במילים ואם במעשים - ואנחנו מאוד טובים בלהסתיר
- תאמינו לי. למה לא ידעתי בזמן שאפשר לפנות למשטרה? למה לא ידעתי מיד שאפשר
לדבר עם פקידת הסעד?
2) החברה הבוגרת בתנועה הקיבוצית חוותה בעצמה טראומות קשות בלינה
המשותפת. על כן היא מתקשה להתמודד עם טראומות דומות אצל ילדיה.
3) החברה הבוגרת בתנועה הקיבוצית עברה את "גיל ההתבגרות" באחריות מלאה
של המערכת החינוכית. כעת אחריות זו נמצאת באופן מלא על ההורים. הורים רבים
מתקשים מאוד להתמודד עם גיל ההתבגרות של ילדיהם - כיוון שזו התמודדות מאוד
שונה ממה שהם חוו בעצמם מול המחנכת או המטפלת בקבוצה.
4) חלק מהנוער והצעירים היום בקיבוצים היו בילדותם המוקדמת עדיין במסגרת
"הלינה המשותפת". בתקופה זו חלקם עברו חוויות מאוד קשות - שהביאו אותם
להתנהגות אלימה עם התבגרותם. אותם הילדים שבכו נורא בלילות בבית הילדים ואף
אחד לא בא אליהם, ושברחו בלילה לבית ההורים ושהוחזרו בכוח ובאלימות לבית
הילדים, ושחוו אלימות מצד המטפלות בבית הילדים - הם הם אותם הנערים מקבוצתי
שאחר כך במוסד החריבו את גופי.
5) במסגרת המוסדות החינוכיים ומגורי הנעורים ישנה לינה משותפת ללא השגחה
צמודה ומתמדת של מבוגרים. החופש לחוויות מיניות - הן חיוביות והן שליליות -
הוא זמין מאוד.
6) המון זמן פנוי וחוסר באלטרנטיבות לעשייה ומסגרות - חניך משועמם הוא
חניך פצוע/פוצע.
7) בשנים האחרונות יש בחברה הקיבוצית תהליך מהיר מאוד של התפוררות
האידיאולוגיה והתפוררות מוסדות המערכת הקיימת. מכך נובעים שלושה דברים -
א- מתח ואלימות בבית - מצוקות ההורים משפיעות באופן ישיר על מצב הנוער.
ב- חוסר אמון מוחלט בעולם המבוגרים - שנכשלו - ולכן לא פונים אליהם
לעזרה.
ג- חוסר וודאות, חוסר יציבות, אי-ידיעה לגבי גורלי מחר, חוסר שליטה על
חיי.
חשוב להבין שאלימות מינית איננה באה ממקום של סיפוק צורך מיני. אלימות מינית
משתמשת באקט המיני על מנת להשיג תחושת שליטה וכוח באמצעות פגיעה בקורבן,
השפלת הקורבן ובעילת הקורבן. תחושת חוסר השליטה שיש לבני הנוער בקיבוצים
מביאה אותם לשימוש באלימות פיזית, התעללות נפשית וגופנית ואלימות מינית -
כלפי חבריהם.
