חדרה של העובדת הסוציאלית קרוב לגן הילדים שבו עבדתי באותו החופש. אחת מהילדות ראתה אותי ורצה אלי, היא ראתה שאני בוכה ושאלה אותי למה אני בוכה ואם אני עובדת היום. התכנון היה שאני אלך לעבוד מיד אחרי השיחה, אך תכנון זה לא יצא לפועל.

העובדת הסוציאלית קראה לי להיכנס לחדר.
התיישבתי על הכיסא, ניסיתי להפסיק את הבכי, אבל לא יכולתי.
הרגשתי מחנק, גועל, פחד עצום.
היא שאלה אותי מה קרה, לא יכולתי לענות כי הדהד לי בראש מה שהוא אמר לי לפני שיצאתי.
אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר על זה.
היא הציעה לי לשתות.
מעולם לא שתיתי אצלה בשיחה, מעולם לא, וגם אני לא אוהבת מיץ תפוזים.
וזה בדרך כלל מה שהיה שם.
הטעם של הקולה לא נשאר זמן רב בפי, ורציתי לשנות את הטעם הנוראי שחזר אלי.
שתיתי כוס שלמה של מיץ תפוזים בשלוק אחד.

במשך כל השיחה שבדרך כלל היא 45 דקות לערך, לא הוצאתי מילה בנוגע למה שחוויתי לפני מספר דקות.
היא ניסתה להתקרב אלי והתרחקתי.
היא הציעה שאם אני לא אדבר איתה אז לפחות עם חברה שלי.
אחרי מספר ניסיונות שכנוע, הסכמתי.
התקשרנו לחברה שלי ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה.
הדמעות שירדו והרטיבו את בגדיי היו מעורבבים עם הריח, הטעם, הקולות וההרגשה שידו עדיין מתהלכת על גופי.

לאחר הפגישה הלכתי הביתה, נעלתי את הדלת וסגרתי את כל החלונות.
הרמתי טלפון לחברה שלי, והתחלתי לספר לה הכל והשבעתי אותה שלא תספר לאף אחד כי אני מפחדת שיקרה לי משהו נוראי.
חברה שלי ניסתה להרגיע אותי אבל יכולתי לשמוע בקול שלה שהיא לגמרי לא רגועה.
היא ניסתה לשכנע אותי לספר לעובדת הסוציאלית.
בהתחלה התנגדתי, ואמרתי שאני לא מסוגלת לדבר על זה איתה.
כי זה יצא מכלל שליטה ופחדתי ממנו.
היא הציעה שהיא תדבר איתה, ותספר לה.
לאחר כמה שכנועים הסכמתי, היא הצליחה להסביר לי שאני חייבת לספר כי זה יכול להמשיך.