23.12.02  

שוב אני בבית
שוב אחרי לילה ארוך ללא שינה

הכל שוב.
דווקא כשחשבתי שהנה אני מתחזקת
הנה זה לא מפיל אותי.


ישבנו ידיד של אמא, אמא, ואני. בסלון.

אמא הראתה לו את התמונות
את אחי בכל מיני פוזות
ואותי בתמונות המעטות שיש לי מלפני 5 שנים בערך.

ואז זה הגיע.
התמונה הנוראית.
שגם אני וגם אמא שלי שכחנו ממנה.
מי בכלל יכול היה לחשוב שהיא תהיה בין כל התמונות?

הוא היה שם.
מחזיק את אחי.
עם חיוך ענקי על השפתיים.
ואח שלי תינוק קטן וחמוד
אהב אותו כל כך
והוא גם אהב אותו.
ראו.


אמא הראתה לי את התמונה...
ואני פשוט נכנסתי להלם
בהיתי בתמונה
והדמעות... פשוט זלגו מעצמן...

רצתי לחדר

כדי שהוא לא יראה אותי בוכה
בכיתי כל כך
אמא באה אחריי
היא שאלה אותי כמה פעמים
כדי שאני אשמע אותה
"נטלי, את רוצה שאני אזרוק את התמונה?"
אמרתי שכן.

היא באה מולי
וקרעה את התמונה מולי.
כהוכחה שהיא זורקת לפח.

היא זרקה אותה.
אבל התמונה עדיין בתוך הראש.