בגיל ארבע וחצי הוצאתי מהבית,

זכרונות רבים מדי לילדה בת ארבע וחצי,
לא? אני זוכרת, זוכרת הכל, פרטים,
ארועים, כאבים, דקירות, חדירות, ידיים
שלא הרפו, שני זוגות ידיים, אחד שלה
ואחד שלו.

הוא עשה, היא הרגיעה, הוא הכאיב, היא
פצעה והרגה כל חלק של אמונה שבי
ועדיין-אני מאוד מאוד מתגעגעת
אליה..אליה, זו שהייתה אז, שלא הייתה רק
"היא", שהייתה "אמא".

בא לי לצעוק לה, לצרוח לה, שתוציא אותי
משם ותצא איתי גם, שתחזיק אותי חזק
בידייה לאורך כל הדרך, ואז ביחד נלמד
לשחרר, את הידיים..אבל ביחד,ניתן יד
ולעולם לא נעזוב, רק שיהיה אפשר..
אבל לא, היא בחרה, החליטה, המיתה את
עצמה, הרגה לי את אמא שלי, שהייתה,
הרגה לי את כל הסיכויים
שתהיה לי אמא.

והוא, הוא המית אותה, המית אותי.

מזכירה לעצמי, לונה-אנחנו לא מקשה אחת,
היא ואני.

היא זו היא, והיא מתה, ואני, אני זו אני,
ואני-לא מתה.

הידיים שלה שהחזיקו אותי והפכו אותנו
לגוף אחד, עדיין במוחי, הזכרון שלא
עוזב, התחושה שאני, בידיים שלה, שלא
עוזבות.