וקצת הלאה...

בגיל ארבע וחצי הוצאתי מהבית ע"י צו בית
משפט.

ולמה?
שאלה טובה.

היא לקחה אותי לגן, כמעט כמו כל
יום..מלבד הימים בהם הייתה מותשת מדי
מהלילה ולא התעוררה.
חזרה הביתה והחלה לצרוח בקולי קולות,
להעיף דברים מהחלון, טוב.. יחסית למצוקה
בה היא הייתה נמצאת, זה עוד סביר.

לקחו אותה לשלוותה...ומשם היא כבר לא
חזרה אותו אדם.


מי אלו האנשים האלה?!

דודה שלי החזירה אותי מהגן, הוא עבד
בשעות האלו,
לא הכרתי בכלל את דודה שלי, לא הבנתי על
מי מדובר.
אחות שלה.

את המשפחה שלו לא הכרתי וטוב שכך, לא
מעניין, עד היום, לא מעניין אותי.

ביקשה ממנו שאשאר אצלה בינתיים, משום
שהרי במילא הוא לא יוכל לקחת אותי לגן
ולהחזיר אותי, בגלל שעות העבודה
שלו...את זה כמובן אני יודעת כבר
מסיפורים, עד כמה שמישהו בכלל זוכר.

אחרי כמה ימים הוא לא יכל לעמוד בריק
שהיה לו כנראה, בלעדיה, בלעדי, בלי
הלילות שלא נגמרו.

כרגיל, דודה שלי לקחה אותי לגן, לא סיפרה
יותר מדי לגננת או לכל גורם אחר, זה
עדיין לא היה תחת צו בית משפט, כעקרון
הייתי אמורה להיות איתו, למזלי לא הייתי
איתו.

שער ירוק, והוא מאחורי השער

"רוצה לראות את אמא?" הוא שואל, וכמובן,
כמובן שאני רוצה, אחרי כמה ימים שלא
ראיתי אותו.
כנראה ידע שזו הדרך היחידה להביא אותי,
לקחת אותי.

אין לי מושג מה הוא מלמל לגננת אבל היא
שחררה אותי בלי בעיה.

הגענו הביתה, ואני רציתי לאמא, והוא אמר
"תהיי ילדה טובה ותראי את אמא".

ואני, שעד היום מרגישה לא פעם "זונה", רק
בתחושה.. רק... בגלל, שעשיתי את זה כדי
לקבל משהו,
כמו שזונה עושה, כמו.

אני עשיתי, שתקתי, הייתי ילדה, ילדה
טובה, כפי שהוא ביקש, כדי לראות את אמא.

"תן וקח". רק שאני לא באמת קיבלתי משהו,
לא ראיתי את אמא.

נשברתי כשהבנתי שלא.

המון זרע אני זוכרת, ותחושת השפלה וכאב,
אבל רצון לראות את אמא...והאמנתי,
טיפשות של ילדה קטנה שעדיין איפשהו
הייתה תמימה? יכול להיות, אולי.

האמנתי לו, איך? אני לא יודעת, אבל
האמנתי, עד אותו רגע שהבנתי שלא אראה
אותו, שם נשברתי.
רק שהוא בטיפשותו הפעם, בחוסר תחכום שלו,
רק הפעם... בעצם, היום מודה - זו אני
הייתי המתוחכמת,
הוא בכלל לא, כל השנים רק אני הסתרתי,
הוא היה עושה, מגיע לסיפוקו, משאיר
סימנים רבים על גופי, ואני זו שהייתי
צריכה להסתיר, הוא לא עשה כלום, בכלל -
הוא טיפש אמיתי כנראה, סמך עלי שאני
אסתיר.

באותה הפעם הזו שבא לקחת אותי מהגן, לא
הסתרתי דבר, רק הייתי עצובה וכואבת ולא
מבינה, למה הוא לא לקח אותי לאמא, למה?

אחרי שסיים להרוס אותי, לתלות בי תקוות
כמו שתולים כביסה על חבל כביסה עם
התווים כואבים מדי,
הוא קילח אותי, החליף לי בגדים, ושכח -
שדודה שלי אולי תשים לב איזה בגדים היא
שמה לי בבוקר.
הוא החזיר אותי לגן,

פעם ראשונה אחרי שדבר כזה קרה (הרי זה
תמיד קרה בלילה, לא באור יום) שראיתי
ילדות בנות גילי, הבטתי בהן..וידעתי

אני ידעתי

אני שונה מהן, הן שונות ממני, הן לא
עוברות את זה, הן לא, ואני כאן.

יושבת בצד ומציירת, מביטה בהן, ויודעת -
יודעת שזה קורה אך ורק לי, לא לאף אחת
אחרת.

את התחושה הזו אף אחד לעולם לא יוכל
להעלים לי, להביט בבנות האלו ולדעת,
לדעת שזו רק אני.

דודה שלי באה לקחת אותי מהגן, שמה לב
שאני עם בגדים אחרים, הכניסה אותי
להתקלח, ראתה סימנים אדומים, שאלה, אני
לא עניתי, לא דיברתי, שאלה אם אבא בא
לקחת אותי מהגן, ואני עשיתי עם הראש
"כן", זהו, מאז - לא דברתי, לא העזתי
לומר מילה אחת.

המון חוקרים, אנשי מקצוע..שום טיפה אחת
של אמפתיה, אף אחד לא הביט לי בעיניים
והעיז לחבק אותי.
המון קור, חוסר הבנה, המון המון מילים
ושאלות, מעשים שמפורשים למילים ושאלות
לגבי המעשים,
מי אני ?

אני לא מדברת, אני שותקת,
בחירה שלי-אני שותקת.

זו הייתה הבחירה הראשונה שלי, אחרי
הבחירה הזו הגיעה הבחירה לא לאכול, שדבר
לא יכנס לתוך תוכי, כל עוד יש לי שליטה
על זה.