איפה אלוהים בתוך כל הסיפור הזה?

איפה אלוהים היה בתוך כל הסיפור הזה?
בתוך כל הדבר הזה, בלילות האלו שלא
נגמרו?

אני זוכרת את עצמי מתפללת למישהו, מה זה
מתפללת? ממש מבקשת, מבקשת שיפסיק את זה.
לא ישנתי אבל דמיינתי יד שיש גדולה ויפה
לוקחת אותי, מושיטה את עצמה אלי, ואני
נאחזת בה, והיא מוציאה אותי מהמיטה
הבולענית הזו ואני לא חוזרת לשם לעולם,
לאותו בית, לאותה מיטה, לאותם ידיים,
שלה ושלו, שלא הרפו, שלא עזבו, שלא
שיחררו, שרק דרשו-שתיקה.

הוא חזר, שוב, השמיכה מורמת כלפיי מעלה,
שוב קר לי ומפחיד לי, שוב הידיים, שוב
המגע הדוקרני הזה. שוב הכל.

ידיים שמחזיקות בחוזקה בצוואר שלי ודוחפת
לו את הראש לדבר הזה שלו שם, ושוב הוא
דוחף אותי ושוב ושוב ושוב והוא לא מפסיק
ולא מרפה, ורק רוצה עוד ועוד ולי בא לי
להקיא.

הריח הנתעב הזה.

והוא רק מזרז אותי, יותר מהר ויותר מהר
ולי כואב הכל, וכל האיברים האלו שנמצאים
בגוף שלי ובפרצוף שלי כואבים, שורפים.

אף אחד לא שומע, אף אחד לא רואה, אף אחד
לא מרגיש, אף אחד לא.



זעקה נשמעה
אי שם נרצחה נשמה
הושטחה
חוללה
ונותרתי אני-
עם גוף ללא נשמה

ילדתי,
שמענו תפילתך, חשנו בכאבך
דמך פצע עינינו וההתעוורנו
אך לא היה ביכולתנו להושיע
ואת נותרת לבדך
גופה ללא נשמה
וילדה אחת אשר זעקתה
לא נשמעה.