התחלתי לספר על הלילות ואז שוב ברחתי..

הלילות
הם לא נגמרו,
והם עדיין- לא נגמרים.

הלילות, מסמלים את כל הסיוטים, עדיין,
חוזרים, חיים, לא הולכים, תמיד אבל תמיד
שבים, כמוהו.

אני זוכרת שפחדתי להירדם, פחדתי להירדם
ושהוא יבוא ושאני לא אדע, בטח שידעתי,
תמיד התעוררתי, אבל בעצם-אף פעם לא באמת
ישנתי.

אולי חיכיתי לו? שיגיע כבר, שיסיים..אבל
תמיד הוא חזר שוב, התחיל, סיים, הלך,
ואז חזר, שוב ושוב ושוב ושוב.

סיים? סיים את מה?

המון ידיים, ידיים כואבות, חודרות,
מכאיבות, נעתקת נשמתי כל פעם, אין לי
אוויר, שמישהו יוצא אותי מכאן.

חנוק לי מדי, קר לי מדי, אף אחד לא שומע,
אף אחד לא.

נוזל מגעיל שנשפך עלי, עוטף את גופי בחום
המצמרר והדוחה הזה שעד היום אני זוכרת,
עוטף אותי
"תבלעי כבר"- לבלוע, את מה? כואב לי, מה
זה.

תמיד זה היה נדמה לי ש"פיפי", זה פיפי,
למה הוא עושה עלי פיפי?

ושוב פעם, נשימותיו הכבדות עלי, הידיים
החזקות והפוצעות האלו, שנכנסות לתוכי,
שמחזיקות לי בחוזקה את הידיים ודורשות
לגעת בו, זה מפחיד-הדבר הזה, שאיש לא
סיפר לי עליו, שאף אחד לא הזהיר מפניו,
למה הוא מפחיד אותי כל כך? מה יש שם? מה
הוא רוצה ממני?

איפה היא? איפה היא הייתה, היא הרי לא
יצאה מהבית, איפה היא הייתה כשאני הייתי
שם, בתוך ידיו כשידיו בתוך תוכי, שהיא
בעצם הולידה את ה"תוך תוכי" הזה, ואותי,
ואת כל החלקים.

גם הוא אחראי לכל החלקים שלי, ולכל
הידיים, ולכל הגוף הזה? אז יש לו זכות,
הוא "אחראי", מותר לו, זה שלו, הוא עשה,
והוא לא מפסיק לעשות.

ואז הוא הולך,
ואפשר לי קצת לנשום אוויר, אסור
להרדם..אסור, כי הוא יחזור, הוא יחזור
ואסור שאני אשן, אסור.

למה זה קורה?
כואב לי הגוף, מה זה הדבר הזה? למה זה?
ואיפה זאת שאז הייתה "אמא"? איפה היא?
ואיפה אני בכל זה? מי אני בכלל? מה אני?

שפחת מין,
תינוקת קטנה שנועדה לספק את
היצרים שלו.