ואני מחזירה אתכם רגע, להתחלה..

לשיחה עם אלוהים,
הוא פיזר רסיסי קסם ביידי, והיום אני
יודעת-אלו הם רסיסי התקווה אותם אני
מחזיקה כבר שנים רבות.

עתה- מפזרת אותם
הם עובדים
הרסיסים

לפעמים הם כה קטנים עד שלא ניתן להבחין
בהם, אך הם קיימים,
נושמת עמוק אל תוך ריאותיי ומתמלאת אוויר.

לא עזבתי את גופי, נטשתי אותו פעמים רבות
בגלל עוצמת הכאב
אך המשכתי בדרך

המון פעמים הרגשתי שנישמתי נעתקת ממקומה
אך החזרתי אותה, בקושי רב, היא חזרה.

ואני מנצחת בכל יום מחדש, מנצחת את
הנסיבות ואת המציאות ואת היד הגדולה
שהונחה על גופי ולא הותירה לי מקום
לנשימה, מנצחת את הכאב, מנצחת את המוות
בהיותי בחיים!

אני מנצחת.

והנה, אני מסיימת לכתוב, ושוב עולה לי
עוד משהו שלא כתבתי..ועוד משהו...ועוד
כ"כ הרבה.
מזכירה לעצמי שכל רסיסי התקווה שקמו מתוך
האימה יתאגדו יום אחד לספר..

בו אתן חופש ודרור לכל השתיקות, לכולן,
מהיפה ועד המכוערת ביותר.

והילדה הקטנה תשמיע קולה, ואני...אני
אאפשר לה, לא אשתיק אותה עוד, לעולם לא!

תודה לכן נשים יקרות ומופלאות,
שהייתן כאן איתי,
באומץ ובכוח הרב שלכן,
שייכלתן להכיל את כל המילים וכל התחושות.

תודה לכן שהייתן,
תודה לכן על המקום הנפלא שנתתן לקולי
להישמע, תודה על המרחב העצום הזה שאין
ביכולתי לתארו
במילים פשוטות.


שלכן באהבה ותקווה ששוב תיפגשו במילותיי,

לונה.