מתוך בור האימה בה חייתי, המצאתי את עצמי
כל יום מחדש

כל יום מחדש היה עבורי לשחק דמות חדשה,
המון יצירתיות נדרש לי, להבחין בדקויות
כדי שאף אחד לא
יבחין בזוועה שהתרחשה מתחת לפנים של
הילדה הטובה, המצטיינת והחברה הנפלאה.

לא הצלחתי לראות את הסוף של האימה הזו
שנמשכה שנים רבות מדי, אך ידעתי שהסוף
יהיה טוב, בכל ליבי ידעתי זאת, הרבה
יותר מאשר קיוויתי, ידעתי..האמנתי.

אמונה ותקווה ליוו אותי במשך כל חיי,
מודה להן על הנוכחות שלהן בחיי, בחיה של
הקטנה שבתוכי שכל כך רצתה וקיוותה שיום
אחד יהיה לה רגעים של נשימה ויום אחד
הדופק ירגע, והיא תוכל ללכת בבטחה מבלי
לפחד מההפתעה הרעה ויום אחד לא יתעללו
בה, ויום אחד אולי גם אני אראה אותה,
אחדול לשגע אותה, לעייף ולהתיש אותה.

היום, לאט לאט, לומדת להביט לה בעיניים,
הפצועות, הכואבות המדממות, המפוחדות, אך
בעיקר -המקוות, הרצונות כל כך יד עוטפת
ומחבקת, שתישאר ולא תלך, שלא תעזוב.

לומדת להביט בה, מנסה לתת לה יד, לפעמים
נבהלת ממנה, מהעוצמות שלה, מהכוחות
האינסופיים שרואים בילדה קטנה, זהו גם
מראה על גבול החוסר שפיות, מנסה פחות
לשפוט אותה, לקבל אותה באשר היא, זה
קשה..

נלחמתי בה שנים רבות כ"כ, הכהתי אותה עד
זוב דם, בנוסף לכל המכות וכל הפגיעות
שהיא חוותה, אני עצמי שהייתי אמורה
להיות השומרת הראשית שלה, הכהתי אותה,
תלשתי שערותייה ממקומם, לפעמים לקחתי
אותה ליערות גדולים, חשוכים ומפחידים,
שדרך הידיעה לא נראית שם, נטשתי אותה
והותרתי אותה לבדה, עם כל הפחד שלה,
לפעמים הייתי חוזרת לקחת אותה, לפעמים
לא, בסופו של דבר היא חזרה אלי, עם
שריטות, פציעות וכאבים, אך חזרה.

היא לא וויתרה, והיום אני חייבת לה.

חייבת להתעלות על עצמי ועל ההסתייגות
ממנה, להלחם בפחד שעינייה משדרות לאזור
אומץ ולחבק אותה חיבוק אמיתי, עוטף ולא
מרפה, להבטיח לה שאשאר איתה, שלא אעזוב,
שלא אנטוש.

היא העבר ואני ההווה, ולמרות שהיא
העבר-היא חיה הרבה יותר מההווה, ועכשיו
צריכה לצמצם את הפיצולים ולתת לה דרור
וביטוי, כדי שלא תמיד תישאר בעבר,
מפוחדת ופצועה,
לאט לאט.