ואיך היום אני יכולה לכעוס עליה?
על זו שנקראת "היא" - אמא שלי?

איך אפשר?

ואני עם כל הפיצולים וכל הרצונות וכל
הכמיהות וכל האכזבות, הכאבים ובעיקר
ההשלמות מתבלבלת לחלוטין, בתוך הרצונות
שלי.

יש בתוכי את זו שמגנה על כולם, בעיקר
עליה - היא קורבן, קורבן של המציאות,
בעיקר שלו, אפילו יותר קורבן ממני - זה
מה שתמיד אמרתי לעצמי שהייתי ילדה, לי
עוד יש דרך.. לתקן, לחיות, יום אחד
אוכל.. איך אפשר להגיד את זה כשעוברים
פגיעה מינית ממושכת שלא מסתיימת וגם לא
רואה אור בקצה המנהרה החשוכה הזו? איך?
מסתבר שאפשר, אצלי בחיים-שהכל התהפך
לחלוטין, התפקידים הוחלפו ואף אחד לא
מילא את התפקיד המרכזי - להיות אמא שלי.

כולם היו רק בכאילו, כולם היו על המסמכים
על הנייר, שכולם ימחאו כפיים שהילדה
תגיע לגיל 18 בריאה שלמה ולא זונה
בבורסה או בתל ברוך או בכל מקום אחר.

אז איך אפשר לכעוס עליה? על זו שילדה
אותי?

איך?

נזכרת בראש שלה נחבט בקיר, דומעת וכואבת,
מצליחה להוציא קול ממנה, למה אני לא
ייכלתי כמוה? להוציא קול מעצמי? לבכות,
לכאוב, להתייסר? היא מייצגת את הקורבן,
אני לא, אני השותקת-השורדת, היא נשברת,
מובלת יום אחד לבת"ח פסיכיאטרי וחייבת
עזרה, מקבלת מרשם לזריקות לכל החיים.

אם זה לא קורבן, אז מה כן? הרי אני מולה,
אני מולה קורבן? בטח שלא, היא המסכנה
שחיה נגמרו אי שם בתחילת גיל השלושים.