לא מזמן, בכיתי פעם ראשונה,
בקבוצה.

העזתי, פעם ראשונה.

איך? הרי לבכות אצלי זה סיכון במוות,
בטביעה באמבטיה, והרי חייתי לצד אנשים
שאף פעם רצו דמעות, בטח שלא שלי, לא היה
להן מקומות, והרי אני הייתי רגילה, כך
שלא דנתי בזה עם עצמי.

לאחר תאור קצר של המצב שלי המנחה הגיעה
למסקנה בקול רם

"את בעצם ילדה של אף אחד"

היא אפילו לא שאלה, פשוט אמרה.

ברור, היא צודקת, לא חשבתי אחרת.. רק פעם
ראשונה ששמעתי זאת ממישהו אחר.

נכון, אני של אף אחד, לא יודעת אם ילדה..
אבל של אף אחד זה נכון.

ואיך ממשיכים קדימה עם הידיעה הזו שמישהו
מבחוץ הגיע אליה?

ממשיכים לשבת על הכיסא עד שהפגישה
תסתיים, יוצאים מהחדר וממשיכים קדימה.

כי זה רק משפט, משפט קטן מבין אלפי
משפטים, אבל זה ה-משפט, וזו האמת הכי
הכי כואבת שלי,
מכל האמיתות שיש אצלי בעולם, הכואבות
והלא פשוטות, זו האמת הכי אמיתית והכי
קשה לי.
מודה.

אז אולי זו התקדמות, להוריד דמעות, הרי
שנים היה לי כ"כ קשה עם מים על הפנים,
כל פעם הרגשתי שאני נחנקת מחדש, צריכה
לעצור את נשימתי כי תכף הוא יטביע אותי
באמבטיה, כבר אין אמבטיות,
לעולם לא יהיו.. ואולי מותר לי, גם...
לבכות.