וכבר לא רק שלו, אלא של כולם

חמישה גברים

אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

חמישה גברים שלא הניחו לי
השמש שקעה וסימנה לי את הלילה, תוך כדי
נשמתי מתעופפת לה וחוזרת, מתנתקת וחוזרת,
לא מסוגלת
הכאב עצום.

הוא לא שם,
רק הם.

המון ידיים, המון. לא כואב, כואב, מתיש,
מעייף, זה לא נגמר.

כשהוא חזר להחזיר אותי,
כמובן כבר לא היה צריך להגיד "אל תספרי",
זה היה כל כך ברור לי.
כל כך ברור עד שנכנסתי "הביתה" והודעתי
"אני מתקלחת לבד",
זו הייתה המקלחת הראשונה שלי, ידעתי היטב
שלאף אחד אסור לראות אותי, שאסור להם,
אחרת הם יגלו, ואני צריכה להסתיר.

אז הילדה ידעה שזה אסור או לא?

ברור שידעה, בטח שידעה, פניה של האשמה
ערמומיות כל כך, מופיעות בכל פסיק ופסיק
של שקר והסתרה שלי, בכל מקום היא מתבאת
לה-האשמה.

רק רציתי להגיד,
שאני אדע,
שאתם תדעו.
שחמישה גברים
מלבדו, ומה הוא אמר בזה?

"את כבר לא רק שלי, את של כולם" -
וכמובן, לא אתחיל לדבר על ההשפעות
הפסיכולוגיות של ה"סאב טקסט" של הפעולות
שלו, בעיקר-השתיקות. גם הוא שתק-המון.

אי פעם אקום מזה?
אני חייבת.

הייתי קטנה, עדיין ילדה, כיביכול, ילדה.
ילדה בתוך עשר ידיים, חמישה זוגות ידיים,
ילדה? משהו.
כלי קיבול, כמו שהייתי לו.