את בעלי הכרתי בזמן הלימודים ואחרי כמה שנים של הכרות התחתנו.
היינו נשואים הרבה שנים. הוא איש מיוחד מאוד: ריגשי, חם
ואוהב, תמיד דיברנו באופן גלויי על הכל ושיתפנו זה את זה
בכל. גם מבחינה יצירתית עשינו דברים נפלאים ביחד. אנשים
התפעלו מהחברות העמוקה והמיוחדת שהייתה בינינו, ומהאהבה
שלנו. הוא תמיד הגן עליי מפני אבא שלי, אפילו באופן גופני
כשהיה צריך והתערב באופן מילולי כשהיה צריך. איתו הרגשתי
בטוחה ומוגנת.

אבל הייתה בעיה אחת, בעיה קשה, אני לא יכולתי לתפקד מבחינה
מינית כמו אישה רגילה, שאינה שורדת גילוי עריות. ניסינו כל
מיני טיפולים, כולל טיפול זוגי וסקסולוגית וניסיתי גם
טיפולים בשבילי בנפרד, ושום דבר לא עזר, הבעיה הייתה קיימת.
הוא רצה מין ולי זה כאב נורא! הגעיל אותי כל דבר מיני. הייתי
מוכנה לנסות כל טיפול כי אהבתי אותו כל כך! ונתתי לו מין
כפי יכולתי הדלה אבל זה היה קשה לי וגם לו.

בחיפושיי אחר פתרון גיליתי שיש לי משהו שנקרא וסטיבוליטיס
שהרופאים טוענים שזה על רקע נפשי, כלומר שיש בעיה גופנית
שנגרמה בגלל הטראומה שעברתי , דלקת באזור הנרתיק על רקע נפשי
שגורמת כאב נוראי ביחסי מין. עברתי ניתוח אחד שנה שעברה
להרחבת הנרתיק כדי לפתור את הבעיה, אבל היא לא נפתרה
לחלוטין. למרות שהשנה גיליתי שעשו לי את הניתוח רק בצד אחד
ונשארה דלקת בצד השני וצריך היה לעשות ניתוח נוסף, בעלי
הרגיש שהוא כבר לא יכול להתמודד עם המצב שאין מין נורמלי
ואין ילדים והוא חשש שאפילו אם אעשה את הניתוח השני הבעיה
הבסיסית של רתיעה ממין תישאר, אפילו אם לא יהיה יותר כאב
גופני. אני החלטתי לעשות את הניתוח השני בכל אופן על מנת לא
להישאר עם דלקת בגוף. הוא החליט, למרות אהבתו אליי, להתגרש
ממני. האירוניה הגדולה של הפרידה הזאת הייתה שאת הגט כתבו
לנו ברבנות בדיוק ביום ההולדת של אבא שלי!