הסיפור שלי מתחיל כשהייתי ילדה קטנה. אני חושבת שאם הייתי צריכה
לתמצת אותו בשתי מילים בלבד התיאור הכי קולע היה חיבוק ובעיטה.

ההורים שלי סיפרו לי שכשהייתי תינוקת, כשהייתי בוכה, הם היו תוקעים
לי מוצץ בפה ושמים את הראש שלי בין כריות כדי שאשתוק... כבר
מההתחלה לא הייתה לי זכות ביטויי... אמא שלי התעקשה לסרק אותי
אפילו כשהייתי כבר אישה מבוגרת ולסדר את הבגדים שעליי כפי טעמה
... אפילו שהתנגדתי...

אני לא זוכרת הרבה מהילדות המוקדמת שלי רק פירורים, קטעי זיכרונות,
בעיקר זיכרון של מריבות בין ההורים שאני התערבתי על מנת להגן על
אמא, שהיא לא תקבל מכות וקיבלתי אותן במקומה. הפעם הראשונה שאני
זוכרת ברור הייתה בערך בגיל חמש, וזה נמשך כך לאורך כל השנים
שהייתי בבית שלהם.

אבא שלי נהג להשפיל אותי בפני חברים שלו ולשאול אותי דברים שהוא
ידע מראש שאני לא יודעת ואמר להם : תראו כמה שהיא מטומטמת!..."
(עד היום הם מעבירים עליי ביקורת ואומרים דברים פוגעים
ומשפילים...)

אני לא יכולה להגיד בדיוק מתי התחיל הקטע המיני. אני יודעת שלישון
עם אבא, לדוגמא בשבת בצהריים, היה דבר "טבעי" (אפילו כשהייתי כבר
נערה מתבגרת, לא ילדה קטנה) או לעשות לו "עיסויי" בגב... אבל
הקטע המגעיל באמת התחיל כשהייתי בת אחת עשרה בערך.

אבא תמיד הדגיש את זה שאני "הילדה שלו" והמקום הקבוע שלי ליד
השולחן תמיד היה לידו. אני זוכרת שכשאבא היה משתכר באירועים
משפחתיים, הוא רצה את הקרבה שלי. לחבק אותי, לנשק וכו'... ואני
שונאת את ריח האלכוהול שנדף ממנו! אבל אף פעם לא יכולתי לדעת ממה
הוא יתעצבן ומה יקרה ברגע הבא... בבית של ההורים אין מפתחות
לחדרים: לא לשירותים, לא למקלחת... כך שהוא פלש בכל זמן שהוא
רצה... (המפתחות היחידים שהיו בבית היו אצלו והוא השתמש בהם כשהוא
רצה להעניש אותי על משהו). הדבר שקומם אותי נורא היה שהוא קילח
אותי וסיבן אותי וגילח לי בלמטה... וככל שסירבתי להתקלח ככל שהוא
התעקש... הוא הכריח אותי בכוח להתרחץ, ושנאתי להיות מלוכלכת אבל
יותר שנאתי שהוא נגע בי. הוא עשה לי את כל זה עד גיל 21!!!

אמא שלי ידעה ושתקה. אח שלי היה עד לדברים מסוימים וגם הוא שתק.
ניסיתי לא מזמן לדבר איתו ונראה לי שיש דברים שהוא לא יודע. אני
חושבת כן לשתף אותו בשלב מסוים...

גם בבית הספר בסביבות גיל 11 כשראו שאני משדרת סימני מצוקה
(הרבצתי לילדים אחרים והתדרדרתי בלימודים) -העדיפו לחשוב
שאני מתנהגת כך בגלל שיש לי מגבלה גופנית מסוימת ושאני כועסת
על ילדים אחרים כי הם צחקו עליי... היועצת שכן הבינה שיש
בעיה בבית, חשבה ש"עדיף לא להתערב ולא לעשות כלום בעניין"
(היא סיפרה לי על כך כשהייתי מבוגרת). כמה סבל היא הייתה
יכולה לחסוך לי אם היא הייתה מתערבת ופונה לגורמים המתאימים!

כשהייתי בת 9 היה מישהו זר שניסה לעשות לי משהו לא יפה בפארק מחוץ
לבית, כשהלכתי פעם לאיבוד ולא ידעתי איך לחזור הביתה. הוא לא היה
אלים ולכן גם לא התנגדתי, אפילו כשהוא הכניס יד מתחת לבגדים
שלי... באותה תקופה לא הבנתי מה הוא עשה ופשוט הדחקתי את זה.

כשהייתי בת 18 שני ידידים שלי מתנועת נוער שהייתי בה, שבאו לבקר
אותי כשההורים שלי לא היו בבית הכריחו אותי לאונן להם. איתם אני
נלחמתי בכל הכוח ובסוף הצלחתי לסלק אותם מהבית. אבל אחרי זה הייתי
נורא בדיכאון פעם פגעתי בעצמי ופעם ניסיתי להתאבד כי פשוט לא
יכולתי לסבול את מה שאבא עשה לי ואת הזיכרון של מה שקרה בגיל תשע
ובגיל שמונה עשרה. היום אני יודעת שמה שעשיתי אז היה רע ושאם
מרגישים בדיכאון או רגשות קשים אחרים יש דרכים חיוביות להתמודד עם
זה. אחר כך היו אותן פעמים שברחתי מהבית של ההורים שלי, עד שבסוף
התהליך עברתי לגור בעיר אחרת.