26.9.03

היום ערב ראש השנה והשעה כבר שבע וחצי ואני צריכה להתכונן להיות מוכנה לבושה בבגדים לחג.. וכמובן בחיוך לשנה החדשה שתבוא...

ואני מצוידת בבגדים... מצוידת בשיער... מצוידת בהכל אבל לא בחיוך... כי חיוכי שלי עזב אותי... הוא נטש ברגע של חולשה ומסרב לחזור בא רק כאשר מרגיש בטוח, רק כאשר יודע שלא יפגעו בו... אז כרגע הוא נעלם... ואין לי כוח לחפש אותו יותר...

ויושבת בחדרי וצריכה להתכונן... ומחכה... מחכה לשנה החדשה...

ולמה בעצם אני מחכה?

מחכה לשנה טובה... מחכה שדברים ישתנו... נשמע תמים נכון? כנראה שמשהו שם בפנים אצלי מסרב לגדול, מסרב להבין שאין הוקוס פוקוס בחיים וזה שבאה שנה חדשה לא אומר שהיא מביאה איתה מין שק ענקי כזה שייקח ממני את כל ההרגשות הרעות וישאיר אך ורק את הטובות...

הלוואי והייתה באה עם שק ענקי. בשבילי היא כמובן באה עם שק כזה גדול גדול אחד בצבע שחור והשני בצבע וורוד... בשק השחור... אני אשים כרגע את הכאב הנפשי... אתן לו לנוח שם קצת... אשים שם את הדמעות... אשים שם את העצב ואת התחושות הקשות... בשק הוורוד שלי אשים את החיוך... את המסכה הנצחית... אשים את האושר שרק נראה לעין ואשים את הכוחות שממלאים אותי... אשים שם את התמימות הבלתי נגמרת שלי... אשים שם את הילדותיות שלי... ואשמור על הילדה שבי...

ועכשיו אני יושבת ומסתכלת על 2 השקים שלי...

האם אני רוצה לוותר על אחד מהם?

מוזר להגיד אבל לא... נכון השק הוורוד יותר צועק לי "אוריה קחי אותי..." והשק השחור אומר בקול עצוב "מלאכית את איתי?" ואני מסתכלת עליהם... ושקים שלי...

שקים מתוקים שלי... לא אוותר על אף אחד מכם... ואתם יודעים למה? כי אתם חלק ממני... חלק בלתי נפרד ממני... כן גם אתה שק גדול ושחור שלי אתה כאן כשרע... נמצא איתי ונכון שלפעמים מנסה להעלים אותך, להחביא אותך מתחת למיטה, לזרוק אותך מהחלון אבל תמיד אני בסוף נכנעת לך... אומנם לא באופן טוטאלי... מצטערת שק שלי לא חושבת שאוכל אי פעם להיכנע לך באופן טוטאלי כי אז נשקע לחלוטין... ולא כדאי לנו...

ושק וורוד... השק שכולם כ"כ אוהבים... אתה השק שמאיר את עולמי... וגם את עולם הקרובים אלי... אתה מכניס גם ברגעים השחורים והאפלים משהו שונה... משהו אחר...

וכאן אסיים כי אין לי זמן...

מצטערת...