7.10.03

חושבת... חושבת עליך... עלי... עלינו... נזכרת בימים שהיינו ביחד...

מחוברות... אהבת אותי ואני אותך. פעם היינו אחת והיום אנחנו 2 בנות שונות...

את הילדה.. המתוקה... הקטנה.. הכועסת העצובה.. השותקת... ואני... אני הגדולה... עם המסכה. אני לא את... כי אני לא נאנסתי אני לא נרצחתי... אני חיה רק 4 שנים 3 חודשים ו18- ימים... חושבת עליך... מסתכלת באלבום שלנו... שם בארה"ב... איך היינו מאושרות? זוכרת? היינו כ"כ תמימות כל מה שרצינו קיבלנו... לכל מקום שרצינו ללכת הלכנו... והיה כ"כ כייף... איך אבא גונן עלינו? איך אמא ישבה ודיברה איתנו זוכרת? פעם היה לנו טוב... פעם היינו מאושרות...

היום את איתי יום יום שעה שעה אבל אני לא אוהבת אותך... כי את כועסת עלי מאוד מאוד... ואל תכעסי עלי... אני רוצה לחבק אותך אבל לא מסוגלת... מצטערת לא מסוגלת לאהוב אותך... קשה לי.

בזמן האחרון את צועקת המון. עושה לי המון המון רעש שם בפנים... וכשאני עם אורן... שם בחדרו... במיטתו... את מופיעה שם למעלה בתקרה, למעלה במראה, רואה אותך בדיוק כמו אז... בדיוק כמו בזמן האונס רואה את העיניים שזועקות אלי... רואה אותך מסתכלת עלי ואומרת לי תעזרי לי!!! בבקשה תתני לי לצאת מכאן... ואין בי את היכולת לתת לך יד... מפחדת ממך... באמת מפחדת. מפחדת לחזור לאותו מקום ולך יש את היכולת להחזיר אותי למקום ההוא... לחדר ההוא. לך יש את היכולת הזאת לשתק אותי שוב... את כל הזמן חוזרת ואומרת לי שאסור לי לאהוב את אורן ואסור לו לאהוב אותי... ואולי לפעמים את צודקת? אולי אי אפשר לאהוב אותנו... הרי איך אפשר לאהוב משהו כ"כ פגוע, משהו כ"כ פגום? הרי אנחנו כאן מדממות, פצועות, כמו חיה פצועה... ומי יאהב חיה פצועה? אף אחד...

אבל הוא באמת אוהב אותנו... והוא מחבק אותנו ולא פוגע בנו... אבל את לא אוהבת אותו. איתו אני לא רק עם המסכה... איתו אני לא תמיד עצובה... איתו אני מצליחה לשמוח... איתו אני מצליחה להאמין שיש אי שם משהו טוב שמגיע לנו... ויודעת שקשה לך להאמין... אבל יש משהו שם שמגיע לנו באמת...

את כועסת עלי כי אני מסוגלת לאהוב אותו... מסוגלת לחבק אותו... מסוגלת לנשק בלי להיגעל ממנו... מסוגלת לגעת בו בלי לפחד ממנו... מסוגלת שייגע בנו בלי לקפוא... בלי להתנתק... מסוגלת לדבר איתו גם כשכואב, גם כשאת צורחת מכאבים... ואת שונאת אותו כי הוא נשאר. כי הוא לא עוזב... כי הוא לא משאיר אותנו לבד, לא מוותר עלינו. הוא ממשיך להילחם יחד איתנו... רוצה... כ"כ רוצה ללמד אותך לאהוב אותו... ומגיע לו שנאהב אותו... הוא באמת אוהב אותנו... הוא מעריץ אותנו... מסתכל עלינו במבט מלא באהבה... הוא חושב שאנחנו מושלמות... הוא לא רואה בנו את מה שאנחנו רואות כל פעם שאנחנו מסתכלות במראה - הוא לא רואה אותו... הוא לא רואה את המפלצת.

מנסה לחשוב מה את הכי היית רוצה... רוצה להיות איתך... ולפעמים כולי זה רק את... ולפעמים כשאני לבד מתחת לשמיכה זה רק אני אוריה הילדה הקטנה ששוכנת כאן למעלה מעל המיטה... שם במראות של ההוטל בניו ג'רזי... שם במקום ההוא.. ואת איתי ואנחנו רועדות כי רע לנו ובוכות כי כואב לנו... ואני איתך ולא שונאת אותך... קשה לי איתך... אבל לא רוצה לוותר עליך.. את חלק ממני חלק ענקי שיש בי... את העיניים שלי... מסתכלת במראה עמוק לתוך העיניים ורואה אותך מסתכלת עלי בחזרה... את מה שמחזק אותי כשאני מתייאשת מהכאב... את שולחת לי חיבוקים מתוך המראה ומסתכלת עלי משם... את עומדת שם עם השמלה... השמלה השחורה שלבשתי ביום האונס... השמלה שלבשתי לפני האונס... ואת מסתכלת עלי עם השמלה שלי... שלנו ואומרת לי שאת כאן איתי... שאני לא לבד כי את איתי...

אבל את כועסת עלי... כועסת שאני מנסה להמשיך הלאה... כועסת על כך שאני מנסה לגדול למרות שזה כואב... כועסת עלי שאני הראיתי לכולם אותנו באור קצת פחות טוב... שכולם יודעים שאנחנו לא מושלמות... שאנחנו פגועות כי אנסו אותנו כי רצחו אותנו... ואת מאשימה אותי באונס ואת צודקת. אם רק הייתי מקשיבה לך ולא הייתי הולכת איתו, וידעתי שהוא חשוד, וידעתי שלא בטוח ללכת איתו אבל אני... אני כ"כ בטוחה תמיד בעצמי... חושבת שיודעת הכל... חשבתי שהוא אוהב אותנו. הוא הרי בן דוד שלנו למה שיפגע בנו? למה שירצח אותנו ככה סתם ביום קיץ חם? והשמש חייכה אלינו. את זוכרת איזה יום יפה היה? לא היו עננים בשמיים והשמש זרחה עלינו... ופתאום, פתאום השמיים נפלו עלינו בלי התראה מראש... הוא שכב מעלינו ולא נשאר לנו כלום... וביקשנו ביקשנו כ"כ שהוא יפסיק והוא לא הקשיב לנו... למה??? למה הוא פגע בנו כ"כ? מה עשינו שאף אחד לא בא לעזור לנו? למה נשארנו פתאום כ"כ לבד... רק אני ואת... ואני, אני שוכבת שם ללא יכולת לזוז כי הוא מעלי, תופס את זרועי, משתק אותי ואני מפוחדת. לא מדברת. רק שותקת מסתכלת עליך שם למעלה. ואת מנחמת, אומרת עוד מעט מתוקה הכל ייגמר, ואני מבקשת ממך ללכת להביא עזרה, ללכת לקרוא לאבא, להביא את אימא לכאן... ואת לא זזה, את לא נעה... נשארת באותה נקודה במראה והזמן אינו זז... והכל כ"כ ארוך. הוא לא עוזב אותנו והוא נושם באוזנינו וזה כ"כ כואב... הוא לא מבין שזה כואב???

והוא חודר אלינו עמוק עמוק ואני מבקשת שיפסיק והוא לא מפסיק... ואומרת שדיי. כואב לי. והוא אומר לי שקט וממשיך... אומר שעוד מעט זה יגמר... ואת מסתכלת עלי ואני שואלת אותך מתי? מתי זה יגמר??? ורוצה כולי להיות איתך למעלה, לא רוצה להיות בתוך הגוף הזה פשוט לא רוצה!!! שונאת אותו!!! שונאת את הגוף שרצח. שייקח אותו. לא רוצה. לא רוצהההההה אותו. פשוט לא רוצה... גוף פגום... גוף מדמם... ואז אחרי נצח הוא עזב אותנו ואנחנו זזנו הצידה מנסות להעלם ואז מסתכלת עליך ואת רואה אותי ככה ערומה... ואת לא בוכה פשוט מסתכלת עלי... והוא בא ומדבר ואנחנו לא שומעות אותו. אנחנו לא שם... אני איתך לא איתו... והוא מדבר ושואל שאלות ואנחנו לא מגיבות, ואז הוא נוגע בנו שוב ואנחנו קופצות... והוא אומר שאסור לי להגיד לאף אחד... שאם אני אגיד יקרו המון דברים נוראים והכל יהיה בגללי... ואת מסתכלת משם ומקשיבה לו ולאיומים שלו... ואז את אומרת לו - אני יכולה לספר לענבל? והוא עונה שלא! שאסור לספר ליקרה לנו מכל... והדבר היחיד שאנו רוצות זה לספר לענבל שתציל אותנו... ואנחנו שוכבות שם, לא מדברות, לא זזות, אין בנו את הכוח לזוז. בקושי את הכוח לנשום... ואת לא עזבת אותי. את היחידה בעולם שלא עזבה אותי שם... נשארת למעלה והיית איתי... והוא שוב... הוא שוב לקח את גופנו, פתח את רגלינו בחוזקה כ"כ רבה... ונכנס שוב אלינו. וכואב לנו, ואנחנו מדממות... וכ"כ כואב... רק רוצה למות... להעלם משם... כמה שכואב לנו...והוא מסיים... ופוקד עלינו להתלבש... אנחנו מתלבשות... לובשות את התחתונים הלבנות שלנו... את החזייה הלבנה שלנו... ואת השמלה השחורה... עם הכיווצים... איך אהבנו את השמלה הזאת זוכרת? הלכנו עם ענבי לקנות אותה... וגם בילבי קנתה כזאת והיא הייתה עם בטן כזאת גדולה והיינו הולכות ביחד עם השמלה... :

זוכרת???

ועכשיו זאת שמלה מזוהמת... איכסה שמלה מגעילה...

הולכות לשירותים... יושבות בשירותים... ויורד לנו דם... ולא מבינות למה? למה יורד לנו דם? ושמות טישו על התחתון... ומסתכלות במראה, שוטפות ידיים המון המון, אולי נצליח להתנקות מהמגע הנורא שלו... והוא שם מאחורי הדלת קורא בשמנו... וכמה היינו רוצות להעלם משם... ושוטפות פנים ויוצאות... השיער נראה נורא... אנחנו מכווצות בתוך עצמנו... והוא אומר לצאת מהחדר אנו יוצאות ובחוץ יש את השיר... השיר הנורא, השיר הכואב. והוא בא ואוחז בנו בגב הולך איתנו... ומולנו עובר זוג... כ"כ מאושר... הם מחייכים אלי ואני לא מסוגלת לחייך אליהם, מנסה לחייך ויוצא משהו כזה עלוב...

והוא מוביל אותנו דרך כניסה צדדית כזאת שיש שם 12 מדרגות... ובחוץ יש את האוטו השחור שלו... האוטו של מלאך המוות... אוטו ארוך כזה שנראה מאוד יקר... הוא שחור כמו המוות... וקר שם... מאוד מאוד קר... אנחנו נכנסות למושב הקדמי... ומסתכלות מבחוץ על השמיים שרק לפני 3-4 שעות כ"כ חייכו אלינו... איך הם כ"כ השתנו פתאום... ועכשיו יש המון המון עננים בשמיים, הכל אפור ומתחיל לרדת גשם... זוכרת? ומה אמרת לי? שגם השמיים בוכים עלינו... שגם לשמיים כואב בגללנו... ואני האמנתי בזה. ממשיכה להאמין שבאותו היום השמיים התאבלו עלי... על הרצח שלי...

והיום מתוקה... היום אנחנו 4 שנים אחרי... ואנחנו עדיין מדממות וכ"כ רוצות שזה יפסיק לכאוב... רוצות להחזיר לו... אבל אני חושבת שהחזרנו לו קצת? איזה חזקות היינו מול יעקוב, הכי חזקות בעולם!!! איך הלכתי לשירותים ואת אמרת לי מבעד למראה להיות חזקה... איך חיזקת אותי לא לבכות, שלחת לי חיבוק ענקי, חיבוק שתמך בי... ואני יצאתי מהשירותים עם הידיעה שאני לא לבד שאת איתי... והוא... הוא היה בהלם שראה אותנו... וישר לבש מבט מרחם. ולא מבין, לא מבין שעלינו לא מרחמים. אנחנו לא צריכות את הרחמים שלו שישמור אותם לבן שלו... ואיך הוא ניסה לשכנע אותנו עם הפרצוף של ג'קי... אין גבול, פשוט אין לו גבול... חושב שאם יראה לי את הפרצוף של המפלצת הקטנה הזאת אני ישתכנע... מבחינתי הוא גם מפלצת. יש לו את העיניים של המפלצת שלי אז שגם הוא יסבול לא איכפת לי ממנו... וזוכרת שהוא רצה לחבק אותנו ולא נתנו לו, והוא ניסה להחזיק אותנו באותה אחיזה שמיכאל אחז בנו... ככה עם הזרועות ואנחנו זזנו. לא נתנו לו ליוצר של המפלצת לגעת בנו...

כל כך אהבתי אותך שם איתי. הרגשתי שאנחנו בלתי מנוצחות... ככה חיבקת אותי ואני אותך ולא נתנו לו לפגוע בנו, לא נתנו לו לגעת בנו.

כי אסור. אסור לגעת בנו.

רוצה לחבק אותך יקרתי... לאחוז אותך חזק חזק אלי... להגיד לך שאני אוהבת אותך... שאני סולחת לך... שלא הזעקת עזרה... שלא הצלת אותנו... כי גם את כמוני לא יכולת לזוז. גם ממך הוא לקח את השליטה... וגם את היית חסרת אונים... את מבינה, היינו חסרות אונים? כמה קשה לי לכתוב את זה... אנחנו אוריה היינו חסרות אונים... את מבינה אנחנו??? איך? איך הוא לקח מאיתנו את השליטה? רוצה להרוג אותו. שונאת אותוווווווווווו. שימות שימוווווות. הכי שונאת אותו בעולם. הוא לקח מאיתנו את השמחה... את התמימות.. לקח ממני כ"כ הרבה... ומה נשאר? נשארנו אני ואת... נגד העולם... נגדו... נגד המשפחה... מעדיפה לא לקרוא לה משפחה... נגד הצד של אימא... שמעדיף שנשתוק... ואסור לנו לשתוק כי אם נשתוק נמות. ולא רוצות למות. רוצות שיחזור להיות טוב. שהאהבה תחזור. רוצה שתלמדי לאהוב. שתלמדי להנות... שתלמדי לדבר... שלא תצרחי עלי כי כואב לך... יקירתי אני לא מנסה להתנתק ממך, אני רוצה להתקרב אבל כולי מפחדת... אני פשוט מפחדת ממך... תעזרי לי... תני לא את הכוח להתקרב אליך ולא לפחד תני לא את הכוח להראות לך את חיינו כרגע כמו שהם כולל הכאב הענקי שיש בהם ויש בהם כרגע כאב ענקי ענקי... אבל יש בהם עוד צדדים... יש בהם את אורן... שמסב לנו המון שמחה ואושר... הוא לימד אותי לאהוב ואם הוא הצליח ללמד אותי אני בטוחה שאני והוא נצליח ללמד אותך לאהוב אותו ואותי...

יש את רוני... שהיא היא האושר.. היא אנחנו לפני המון שנים... היא מלאת שמחת חיים... מלאת ביטחון, בטוחה שהעולם שייך לה. והעולם באמת שייך לה כמו שהעולם פעם היה שלנו... היא אוהבת אותנו כ"כ אהבה ללא גבולות... ויש את בילבי שלנו... היא הכי אוהבת אותנו והתרחקנו ממנה ב4- שנים האחרונות כי היה מאוד קשה אבל היא רוצה להיות כאן... ואולי אולי נצליח בקרוב להיות כאן. ויש את אבאלה... שאוהב אותנו עד אינסוף... כמה שהוא אוהב אותנו... אי אפשר לתאר... הוא עושה בשבילנו הכל... בלילות נכנס לבדוק שאנחנו בסדר כמו פעם מזמן לפני האונס זוכרת? פעם שכל לילה אבא או אימא היו נכנסים לכסות אותנו כשאנחנו ישנות... הם לפעמים שוב עושים זאת... ובאים ונותנים לי נשיקת לילה טוב... יש את המטפלת שלנו... שהיא רוצה להכיר אותך... וקשה לי להראות לה אותך... כי את שלי... וקשה ומפחדת כ"כ ממך... מפחדת ממה שאת עלולה לגלות לי על עצמי דברים שאני מנסה לשכוח... מנסה לשכוח את הכאב האינסופי... מנסה להתמודד עם היומיום... אבל רוצה... רוצה לחבק אותך, לאהוב אותך, ולא לכעוס עליך... יודעת שאת לא אשמה באונס... אבל קשה לי... קשה לקבל את האונס... קשה לקבל את מה שעברנו... נראה לי כמו חלום נוראי שעוד מעט אקום ואימא ואבא ישבנו ליד מיטתי ויגידו לי שזה היה רק חלום רע ושהכל בסדר... שהם כאן איתנו ושלא יהיו יותר סיוטים...

ועכשיו קצת יותר שקט... הכאב ראש קצת נרגע הכל עדיין מאוד מאוד מאוד כואב...

אבל קצת פחות... שיהיה לנו ליל מנוחה.