יודעת שיום יבוא ואני אהיה מאושרת. יודעת שמותר לבכות... שמותר להתאבל על מה שלקחו ממני!

היום אני בוכה על מה שהוא לקח ממני לפני כמעט 4 שנים. היום אני נותנת מקום לכאב... שכל הזמן רק חיפש את מקומו...

היום אני הולכת לקבוצה תמיכה של המרכז.

היום אני מאמינה שיש עולם טוב יותר... שהעולם כן יכול להיות וורוד, אבל אני יודעת שאסור לסמוך על כל האנשים... היום אני סומכת על הרגשות שלי. על התחושות שלי.

היום אני יודעת שאני כבר לא קורבן. היום אני יודעת שאני שורדת. שלמרות הכל יום יבוא ויהיה לי עתיד טוב יותר. יום יבוא ואני ארגיש מאושרת כל הזמן, בלי שיהיה איזשהו צל שיאיים עלי כל הזמן. שיאיים להפיל אותי למטה...

יודעת שזה אפשרי לשרוד למרות הכאב שכל הזמן בא ומציף אותי...

יודעת שיום יבוא וזו תהיה בסך הכל צלקת, שכל פעם שאני אסתכל עליה אני אזכר אבל זה לא ימשיך להיכנס לי לכל החיים.

 

היום אני קצת מבולבלת... אבל מקבלת, מקבלת הכל. גם את הכאב וגם את העצב...

היום כשאני מחייכת זה לא חיוך בשביל שכולם יחשבו שהכול בסדר איתי אלא חיוך כי אני שמחה, כי טוב לי, כי אני מאושרת.

היום אני יודעת שאני ניצחתי והוא הפסיד. הוא אומנם אנס אותי, והמשיך לאנוס אותי לשתוק במשך שלוש וחצי שנים, אבל בסוף אני ניצחתי כי אני דיברתי! כי אני הפסקתי לשתוק.

כי אני בחיים לא אחזור לשתוק.

אומנם עדיין לא הגשתי תלונה... כי אני עדיין לא חושבת שאני בטוחה... אבל אני יודעת שהוא החל לשלם את המחיר על מה שהוא עשה לי.

יודעת שעכשיו הגיע הזמן שלו לבכות על כל מה שעולל לי. כל המשפחה מנדה אותו, אפילו אבא שלו לא רואה בו יותר כבן. עכשיו אני יודעת שהמשפחה לא התפרקה. וגם שזה לא היה באשמתי. יודעת שהמשפחה בסך הכל העיפה אותו. שהמשפחה שונאת אותו.

עכשיו אני לא שונאת אותו, אבל רוצה להתנקם בו. לגרום לו לשלם את המחיר הכבד ביותר בעולם על מה שגרם לי. על שלקח לי את תמימותי, על שניסה לקחת את שמחת חיי...

אבל זהו. הוא יותר לא יצליח... אומנם הכאב עדיין כאן... כואב בממדים גדולים. אבל לאט לאט הממדים מתקטנים... יודעת שיבוא יום ואני אקום והעולם יחזור להיות וורוד ויפה... כי ככה זהו העולם שלנו מטבעו... וחוץ מהחלאות שמזהמים את העולם הזה... יש המון המון אנשים טובים.