כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 19: "… הנדנדה של אמון – חוסר-אמון ממשיכה לנוע …" (נאבקת)

• "אז איך זה אצלכן? גם אתן מרגישות לפעמים שמאחורי הארשת הטובה והמיטיבה של הפסיכולוגית מסתתרת מפלצת מסוכנת?" (נאבקת)
• "לפעמים נראה לי שהיא רק מצליחה להעמיד פנים כל-כך טוב לכל-כך הרבה זמן." (ל')
• "מה שאני לא יודעת ואני אובדת עצות קצת הוא- איך לכל הרוחות בוטחים בה???" (מכונפת)
• "ואיך מצליחים לבנות מחדש אמון שהתרסק ככה לרסיסים?" (דניאלה)
• "לפעמים יש לי הרגשה שהיא לא חזקה מספיק… וזה קצת מערער" (א')
• "אצלך… משוואת ה- 'בום-נטישה' מתחלפת בחבישה" (עדי3)
• "אחרי ארבע שנים… הנדנדה של אמון – חוסר-אמון ממשיכה לנוע." (נאבקת)
• "כל פעם שאני "בוטחת" בו, דווקא החלק הרציונלי שלי אומר לי: תבדקי טוב טוב" (קרובה)
• "אבל ברור שההחלטה להאמין ולהיות ולבטוח צריכה לבוא מאיתנו." (מכונפת)

עדי:

… אם תשימי לב הרבה מאד בנות כותבות פה על יחסיהן עם המטפלות הפסיכולוגיות  שלהן, והמשפט שחוזר לרוב הוא שהן מרגישות לבד, גם אני, לא בטוחות שהן יכולות  לסמוך על המטפלת שתהיה מספיק חזקה בשבילן וכו'…

א':

אני לא יודעת לפעמים אם זה אני או היא שלא מרגישה בטוחה, או יש לדייק – מספיק  בטוחה בטיפול, ולא מרשה לעצמי אף פעם להתפרק…

… לפעמים יש לי הרגשה שהיא לא חזקה מספיק… וזה קצת מערער, ואני חושבת שלא  העזתי לחשוב על זה קודם, כי אולי אין מישהו שהוא "מספיק" בשבילי, וכבר אין  לי כוח לחפש, וכן יש צדדים מאוד טובים איתה…

או-הו / ל'

טוב… האמת היא שאני עדיין נאבקת עם המעגלים האלה… כל כך מבטא את היחס הרב  משמעי אל הפוגע… ישנם חלקים שמשוכנעים שהמטפל טוב ומיטיב והם יעשו הכל כדי  להתחבב עליו ולהשביע את רצונו… וישנם חלקים שמשוכנעים שהוא רק רוצה להזיק  ולהרע… וזה מין קרב פנימי כזה שנמשך כל הזמן… מעגל ממש… מדי פעם מנצח  הצורך לבטוח ולהאמין- ומדי פעם הצורך לשמור כביכול על הגבולות… לא לתת  אמון….

מכתב למטפלת שלי-שלנו / עדי

"הגעתי אלייך בתקופה לא טובה במיוחד… מצחיק בעצם להגדיר את זה ככה, כאילו  יש תקופה טובה יותר או פחות.

הגעתי אלייך כאופציה אחרונה. כי אני, איך לומר לך את זה, לא ממש מאמינה באנשי  המקצוע למיניהם. פגשתי יותר מדי אנשים כאלה, שחושבים שאם יש להם תעודה אז זה  עושה אותם אנושיים יותר, מבינים יותר.  הגעתי אלייך שניה לפני שאני עושה לעצמי משהו, שניה לפני שאני עושה את הצעד  הסופי. ונשארתי.

לא יודעת אפילו למה. אולי זו הכימיה הזו, שהייתה מהשניה הראשונה, אולי זה  שביב האופטימיות שנדבקתי בו ממי ששלחה אותי אלייך, אולי זה הצד שבאמת רוצה  לנצח… לא יודעת.

ולמרות הסקפטיות, החלטתי לקחת סיכון. ודיברתי. על דברים שמעולם לא דיברתי. על  זיכרונות שמעולם לא זכרתי, לפחות לא ורבלית. והיית שם איתי. לזה אני באמת  מאמינה כי ראיתי אותך מתרגשת, ודומעת, ומזועזעת וכועסת. וראיתי אותך מגיבה  בכל שלל התגובות הרגשיות שאני עצמי הייתי אמורה להגיב אם רק הייתי יכולה, רק  שאני לא ממש יכולה, את יודעת…

ולמרות הכל, ולמרות שככה, מהבטן, אני יודעת שאכפת לך ממני, ולא רק בגלל הכסף,  אני לא יכולה להאמין לזה. כי מה פתאום שיהיה לך אכפת ממני, כאילו מה, אין לך  חיים? וחוץ מזה, האם אכפת לך ממני, מהאדם שחי היום, או שמא את רק מרחמת על  הילדה מאז? כי אני, תודה רבה לך, לא זקוקה לרחמים. הם רק מאיטים אותי. חוסמים לי את הראייה. חונקים אותי מבפנים, גורמים לי לבכות בדמעות שמסוכנות רק לי. וכן. יש גם את עניין הכסף, שהוא אקוטי מבחינתי, ולא רק בגלל המעמסה הכלכלית, אלא בגלל מה שמשתמע מזה. בגלל הסיטואציה המוכרת כל כך לפיה אני נותנת משהו כדי לקבל תשומת לב ואכפתיות. ולא, זו לא את. זו אני. ואני (והשדים הפרטיים שלי) בלבד.

ואת יושבת מולי, ומדברת על איך שאנחנו ביחד בקטע הזה, ואיך שלא תעזבי, ואני לא מסוגלת להאמין לך, כי אם אמא שלי, אם כולם עזבו ולא עזרו, למה שדווקא את תישארי?

ומה שהכי נורא בקטע הזה, מה שמדיר שינה מעיניי, זה שאני לא באמת רוצה שתעזבי. אני לא יכולה לחיות עם ההרגשה הזו של הילדה שזקוקה למישהו שיגן עליה, אבל אני כל כך זקוקה לזה.

וזה המזל שלי, אני מניחה, שלמרות הכל את מתעקשת לא ללכת. לא לעזוב אותי.
ואולי בכל זאת זו רק שאלה של זמן…
לא יכולה שלא להאמין בזה, לא יכולה להפסיק לבדוק את זה…
לא יכולה…
מבינה?

נראה לי שיש לנו כאן את אותה הגברת בשינוי אדרת./ .. נאבקת

מעניין. למעשה, החשש שלך מבגידה שלה הוא גרסה של חוסר אמון ושל החשש שלי  מדו-פרצופיות, כלומר שלפתע היא תהפוך מדמות טובה ומיטיבה לדמות רעה ומנצלת.  יש כאן גם את אלמנט המשהו הרע שמסתתר מאחורי הטוב וגם את האלמנט של  הפתאומיות, שגם הוא מוכר לי – במובן זה שאי אפשר לצפות מראש מתי המעבר הזה  יקרה, מתי ה- "פנים האחרות" שלה יבואו לידי ביטוי. אצלי פרצי חוסר האמון מגיעים בצורה פתאומית ולא צפוייה, בעקבות משהו שהיא אומרת, או הבעת פנים, ובכלל לא משנה אם עד לאותה שנייה הרגשתי שהיא מקסימה ונהדרת. וזה יוצר תחושה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות.

ואצלי, זה לא שאני חושבת על זה, אלא שזה "מתקיף" אותי מהבטן, החששות והחשדות האלה. כי בסך הכל מהראש אני כבר יודעת (או די יודעת…) שהיא לטובתי ולא תזיק ולא תעזוב.

מאד מתחברת לחלק של הפתאומיות./ .. נורית

אני לא מרגישה שיש משהו רע מתחת לטוב אלא באמת שבלי כל סיבה נראית לעין הטוב יהפוך לרע. זה אולי המפתח או האלמנט העמוק ביותר בפגיעה שלי. האימה שהקרבה תביא לשינוי פתאומי של היחס בלי כל הגיון או הכנה מראש.

כך סתם באופן שרירותי הטוב יהפוך לרע כשהקרבה תהיה הכי ממשית וכשאני אהיה בשיא האמון שלי וארפה לגמרי מההגנה על עצמי. כשלא אהיה מוכנה לזה בכלל.

כיום אני מרגישה את זה הרבה פחות וסומכת עליה הרבה יותר אבל מדי פעם זה מאיים

עלי.

ל- א'/ קרובה

את כנראה צודקת. יש בי מידה מסוימת של ביטחון בו מרחוק. אבל יש בי גם חלק מאד חשדני בביטחון הזה. אני בוטחת באנשים הלא נכונים רוב חיי. כל פעם שאני "בוטחת" בו דווקא החלק הרציונלי שלי אומר לי: תבדקי טוב טוב. תבדקי שוב. ברגש? אני מאד בוטחת וזה לא הביא אותי רק למקומות טובים. ככה שזה לא כזה פשוט וטוב אצלי הקשר שאני מתארת פה…

קרובה./ .. א'

… ושמחה שאנחנו יכולות לדבר על העניין הזה כי ברור לי עד כמה הוא מסובך וכאוב לשתינו…

זה כל-כך ככה כמו שאמרת – ביטחון מהול בחשדנות, ביטחון שכל הזמן יש צורך לבדוק אותו שוב ושוב, שלא תישמט לנו הקרקע מתחת לרגלים…

אבל אם המטפלים שלנו מבינים את הצורך הזה לבדוק אותם ומוכנים להיות "שפני ניסיון" שכאלה- אז אפשר לעשות משהו עם זה.

וגם אני בטחתי באנשים הלא נכונים, במטפלים לא נכונים, בגברים לא נכונים… וכולי מצולקת וחבולה… והיכולת להאמין ולבטוח היא ממני והלאה, ובכל זאת יש בי רצון לתקן אותה ולמצוא אנשים בעולם הנורא הזה שאוכל להאמין בהם.

כשמטפל מוותר עלייך / דניאל

כשהוא מרים ידיים, וחושב שאין סיכוי.

אני קורא את מה שX- כתבה, על המטפלת שלה שנפגשת איתה מחוץ לחדר הטיפול. ואני נחרד. אני כל-כך שומר על הגבולות. וכל-כך נזהר. וכל-כך משתדל להיות הכי בסדר.

אני מבקש את המינימום ההכרחי לטיפול – פגישה אחת לשבוע, באופן קבוע. ועדיין, לא מצליח לסמוך. הכל קצת סלט, עם המון קצוות לאו דווקא קשורים אחד לשני, אבל אני מנסה לדחוס הכל לאותו הסלט, כי איכשהו אני חושב שאולי יש קשר בין כל המרכיבים.

גבולות שאני שומר, צורך שלי ברצף, קושי של המטפל שלי לעמוד ברצף של פגישות (בלי לצאת לכנסים), היכולת שלי לסמוך על מטפל שלא ילך, שיהיה שם עבורי, ועכשיו נוסף הזיכרון הזה שהמטפל המשמעותי הקודם שלי אחרי שנתיים וחצי, כשהייתי תלוי בו, ובשיא העומק (לפני שהתחלתי להיזכר במשהו) – אמר שהוא עוזב את המקצוע ונתן התראה של חצי שנה. חצי שנה זה המון. אבל לא דיברתי איתו יותר, לא סמכתי עליו יותר. ידעתי שוב שאני לבד.

אחרי שנתיים, נפגשנו, והוא סיפר שהוא ויתר. שהוא לא ידע איך לעזור לי, והחליט שהוא נכשל, ושהוא צריך לעזוב את המקצוע. והלך. כשהוא ראה אותי שוב הוא אמר שהוא לא מאמין שאני איפה שאני, שהוא היה בטוח שאני לא אשרוד עוד הרבה אחרי שהוא הלך.

יש לי מטפל חדש (עוד מעט שנתיים), מקצועית – אני סומך עליו (יחסית). אבל הלב לא נותן לי לעבוד. הוא יקום וילך ברגע שהוא ישמע. מה מבטיח לי שהוא יישאר? אני רוצה להיות הילד הקטן, שרק מרפה ושאחרים ידאגו – אבל אני לא יכול להרשות לעצמי את זה. מי ירים אותי משם? מי באמת יהיה שם?

מי באמת יהיה שם בשביל הילד הקטן שמרפה?/ דניאלה

(((((((דניאל)))))) כמה כאב יש בשאלה הזאת…

וכמה פחד…

ואיך מצליחים לבנות מחדש אמון שהתרסק ככה לרסיסים?

איך אפשר בכלל להתחיל לבטוח במישהו? ולהמשיך, וללכת ביודעין למקומות הכי קשים כש-מי באמת יהיה שם?

וכאילו לא די בבגידת ההורים, ובשיעור שלמדנו מהם – שאין על מי לסמוך, זה לפעמים נמשך עם מטפלים שפוגעים – חלקם מתוך רוע וזדון, ואחרים – בלי כוונה אבל מתוך חוסר ידיעה – חוסר מקצועיות – חוסר רגישות – חוסר יכולות. זה קצת משנה – הכוונה – אבל הרבה לא משנה. כי זו נטישה ששווה לבגידה בעיני. לעוד בגידה. וגם אם הוא היה ישר והגון ולא המשיך לטפל כשהרגיש שהוא לא מתאים למקצוע – זה עדיין רק מעיד על היכולות שלו ולא עליך. ובד"כ כשמטפל מרים ידיים וחושב שאין סיכוי זה בגלל מי שהוא ולא בגלל מי שאנחנו…

גם בכללי, וגם מהניסיון שלי – קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשקם את היכולת להאמין ולבטוח. אבל רק כמעט בלתי אפשרי, כי אחרי מיליון שנה ומיליון מבחנים שעושים להם שוב ושוב ושוב – בכל זאת קורה משהו טוב (אם המטפל/מטפלת שמולך הם בני אדם, ומקצועיים, וכוונותיהם טובות. כמו הנוכחי שלך).

אני חושבת ששום הבטחה חיצונית – אני מתכוונת להבטחה של המטפל, או למשהו שנכתוב כאן – לא תשכנע את הלב שלך לוותר על הפחד. זה רק כשהלב שלך ידבר שוב ושוב עם הלב שלו, יגע, יכיר – רק אז הוא ישתכנע. ובינתיים הוא עושה עבודה טובה הלב שלך. זה לא שהוא לא נותן לך לעבוד. השאלות האלה, היכולת להרגיש ולבטא את הפחד, להגיד: אני רוצה להיות הילד הקטן… אבל אני מפחד… זו עבודה של הלב. אלה נגיעות שנדמה לי שהן די חדשות בשיח שלך שלא היה ממש מיודד עם המילים "אני רוצה".

ועוד משהו דניאל – המטפלת שלי הייתה טובה אלי, ולמדתי לסמוך עליה גם מבחינה אנושית וגם מקצועית. (ולמרות זאת היא עשתה שגיאות, חלקן ממש פוגעות). והיא עשתה למעני הרבה מחוות בתקופות שהייתי על הפנים. אבל היא מעולם לא "הרימה אותי". אני חושבת שכמה שלא נהיה קרובים בטיפול למצב של ילד קטן שמרפה, זה תמיד אנחנו שמרימים את עצמנו בסופו של דבר. כי גם כשהיא הייתה איתי, ונתנה לי להרגיש שהיא כל כולה איתי, בסופו של יום "זו רק עבודה שלה" והיא חזרה לענייניה ואני נשארתי עם אני.

כי מה שעובר לי עכשיו בראש הוא שהפחד הרבה יותר גדול ממה שקורה במציאות, ולהרפות – זה אף פעם לא לגמרי…

אני מרגישה את הקטע של "להרפות ושמישהו ירים" מצד אחד כפחד הכי נוראי, של התמוטטות כללית, של קריסה, של השתגעות, ומצד שני – כפנטזיה הכי מתוקה והכי מושכת. כאילו מילוי הבור של ה-אין.

ובין שני הצדדים האלה – אנחנו מהלכים. וזה מפחיד, במיוחד לאור הניסיונות העגומים שלנו, שלא היה שם אף אחד. אבל עכשיו זה בכל זאת אחרת. ויש.

דניאל – אני נוטה להסכים איתך / מכונפת

בעיניי אחד הדברים הבסיסיים בטיפול הוא ההרגשה שאמורה להגיע מכיוון המטפל של ההכלה והמקום הבטוח, בלי זה הרי קשה מאוד, אם בכלל אפשרי לגעת בדברים.

אני הפסקתי טיפול משום שלא הרגשתי מוכלת ועל קרקע יציבה בטיפול שהיה, בגלל שלא ידעתי שהיא שם עבורי ולא הייתי משוכנעת שהיא תתפוס אותי עם אפול אז לא הרשיתי לעצמי לפתוח את הדברים.

אני זקוקה לדעת שאם אפול יהיה מי שיחזיק.

אז ברור שחיינו הם בידינו, ושאנחנו האחראים הראשיים עליהם, אבל באין מי שיחזיק ויכיל ויתפוס כשנופלים, אז מה עשינו בזה?

שוב לבד?

כך שדניאל אני מבינה ללבך, מאוד.

אני רוצה להוסיף עוד משהו / מכונפת

אני חושבת דניאל, שזו גם "קפיצה למים", משום שלתת לעצמך להיקשר, לתת לעצמך לבטוח ולהאמין, זה הדבר הקשה ביותר, ובעיניי זה צריך לבוא מהחלטה, להחליט ולנסות.

אני יודעת שאת המטפלת הזו שאני הולכת אליה עכשיו העברתי מבחנים לא פשוטים, בל היא הייתה שם, והיא הייתה שם לא רק מתוקף תפקידה כמטפלת (וכן בעיניי זה תפקידה!!!) אלא גם כי משהו בי נתן מעצמי, כי רציתי שהיא תהיה שם, זוכרת את עצמי אומרת לה שאם לא הייתי מרגישה קשר חזק הייתי עוזבת מייד.

אז כן, דעתי איתנה בדבר ההכלה והמקום ואני כן חושבת שזה חשוב שיש רשת שאפשר "ליפול אליה", אבל ברור שההחלטה להאמין ולהיות ולבטוח צריכה לבוא מאיתנו.

להרפות לגמרי / דניאל

לא. לא יודע. אולי אני מצפה ליותר מדי. אולי אני שם סטנדרטים גבוהים מדי. אולי פשוט הגזמתי. אולי פשוט אני צריך לשתוק.

מרגיש רע עם זה שאני מקטר, ולא מרוצה, ועם המניפולציה הזו שאני כותב ככה, ואח"כ יבואו ויגידו לי – לא, זה בסדר, מותר לך.

אבל אני לא מרגיש שמותר לי. להיפך, אני קורא ושומע עד כמה בסופו של דבר, אני אחראי, אני צריך לשמור. אני צריך להשגיח. כי אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורי, בשבילי, במקומי.

זו מסקנה מאוד מעייפת, אבל מציאותית.

אני חושב.

דניאל /– מי

המון שנים כבר עם המטפלת הנוכחית, ועדיין לפעמים הפחד הזה. – המון זמן שמרתי על עצמי בחירוף נפש. – לא להגיע לקטע הזה של נזקקות מולה. בגלל הטיפול הקודם, בגלל כל חיי הקודמים. – עד שקצת הצלחתי להניח. – קצת. לעיתים. לזמנים. – לא מוחלט. לא מובן מאליו. לרגעים. – אבל אולי כל חיינו מורכבים מעוד ועוד רגעים.

כל-כך מתחברת לרצון להרפות, להניח לה לדאוג לי. – כל-כך מתגעגעת להרגשה הזו…- לשברירי רגעים מצליחה. ואז, בד"כ, – המכה שמגיעה לי מתוכי- קשה כל-כך וכואבת. אבל לשם הייחולים לוקחים. וכל פעם מצליחה קצת. ושוב חוזרת.

מה אגיד לך דניאל? ??- שכדאי? – ככה מרגישה בשבילי. – בשבילך – האחריות גדולה לי מדיי. – יודעת שאתה תהיה עם זה בסופו של דבר. ושחייב לבוא ממקום של הרגשת "יכול" .- אחרת לא תאפשר הרי, נכון?

רוצה להגיד שאת הלבד אנחנו מכירים הרי. – אליו תמיד אנחנו יכולים לחזור, – לא ככה???

וגם שבמסגרת יכולותיי אהיה פה. – כמה שזה שווה…

ואיתו? ??- זה כמה שאפשר יהיה לך. ..- מאד מסכימה עם מילותיה של דניאלה.

( ( ( דניאל ) ) )

אני לא מצליח לשמוע / דניאל

אני שומע את חוסר הסיכוי, את אי הייתכנות. אהבתי את מה שכתבת – שלבד ממילא יש לנו כל הזמן, אז למה לא לתת סיכוי למשהו אחר, מקסימום נחזור לנקודת ההתחלה של הלבד.

אבל אני רק רוצה להשתבלל. ושיניחו לי.

ואולי /– מי

מה שבעצם אתה רוצה הוא שלא יניחו לך גם כשאתה משתבלל???

יודעת שזה מה שאני רוצה, – עמוק עמוק בבפנוכו.

כשמעיזה. ולפעמים מעיזה.

ולפעמים כשהעזתי – קרו לי דברים טובים. – לא תמיד. – אבל מספיק פעמים.

מספיק פעמים שיצליחו לתת חום וכוח לעבודה שלי עם עצמי. לזמנים של יש כוח ויש רצון פעיל. – זמנים של תקווה.

( ( ( ( ( דניאל ) ) ) ) )

בכל זאת / אילנה

אתה אומר "הוא יקום וילך ברגע שהוא ישמע" – אבל אתה אומר שלא נזכרת… גם אתה לא שמעת. אז איש בעצם לא עמד במבחן של שמיעת הדברים ושמא זה בכלל לא המבחן? אולי זה אתה, שכאשר תשמע, תרצה ללכת. ואתה לא יודע אם הידיים שלו יהיו שם כדי לאחוז במעילך ולא לתת לך.

אבל הוא לא האדם היחיד בחייך דניאל ותפקידו לא להחזיק אותך, תפקידו ללוות אותך בדרך הזו כל זמן שתרצה ללכת בה. ולפעמים ללכת בה זה לא ללכת, זה להישאר.

ולמרות הכל, למרות כל הכמיהה שימלא, שיפצה, שיהיה שם כמו אלו שלא היו – הוא הרי לא באמת יכול. הוא יכול רק ללוות אותך בזמן שאתה בונה בתוכך את כל אלה. בזמן שאתה מקשיב לעצמך, נזכר ולא הולך ולא מוותר על עצמך.

אני יודעת ששום דבר שיבוא מבחוץ לא יוכל להרגיע את אותו ספק שמחזיק את החיץ בינך לבין האמת של העבר, בינך לבין מי שאמון לעזור לך להתחבר אליה. אני חושבת שזה תהליך והוא לא תלוי רק ברצף המפגשים, לא משנה מה אומרים הספרים. אני מאמינה גם שהוא מתרחש לאיטו, כל עוד אתה בוחר בו.

למטפלת שלי./ .. עדי3

"את המכתב הזה מי יודע אם יהיה לי האומץ לקרוא לך אי פעם…

זה מסוג המכתבים שיושבים במחברת ולפני פגישה מדפדפים בהם ושוב סוגרים. לא, לא הפגישה. פגישה הבאה… אבל היום יודעת שגם אם אחליט לקרוא לך אותו את תהיי תמיד כאן בשבילי קשובה… מכילה…

את יודעת, תמיד איכשהו במכתבים שלי אליך השתלב הפחד, והמשפט התמידי של את תמיד יכולה לזרוק אותי… איכשהו השתחל, אם זה בסוף המכתב או בהתחלה… אבל כאן פותחת עוד מכתב שכל-כך מבפנוכו ולא מסוגלת להגיד, או יותר נכון לא מרגישה צורך להגיד, כי את כל-כך כאן… מנתבת, עוטפת, מקבלת אותי כמו שאני… מנערת כשצריך ומחברת למציאות… ואני – אני כבר יודעת שלא תזרקי אותי… אני כבר יודעת קצת לעשות הפרדה בין חוויות העבר להווה… ויודעת שזה כבר לא ברובד של לעזוב לזרוק כי אצלך אין רובד כזה… לא קיים… וכל מה שעברנו ועוברות יחד והצעידה צעד ליד צעד… וההחזקה של היד גם כשאני פיזית כל-כך רחוקה אבל את כל-כך כאן איתי וכל זה איפשר לי לאט לאט לתת אמון ולהבין שכן למרות כל החששות והפחדים אפשר גם אחרת…

את יודעת מידי פעם יוצא לנו לדבר על קודים, תיכנות, ניסיונות מהעבר וההשלכות שלהם ליום יום בהווה והפחד לתת אמון…

אבל אצלך כל פגישה היא חוויה מתקנת לשפת העבר… חוויה מתקנת עם תקווה. תקווה שאפשר גם אחרת, שאפשר ורצוי לשבור שתיקות, ושלמרות הקושי יש פתח ואפילו קטנטן ביותר לצאת… לשבור את מעגל ההתעללות… וכל החוויות המתקנות מאפשרות לי לעמוד נגד שפת העבר השפה שכל-כך שגורה בתוכי…

כי על פחד ושתיקות גדלתי עם שפת חוסר אמון…

ואת כל פעם מחדש מצליחה להיכנס לתוך התופת הפרטית שלי ולהיות שם איתי בפנים אוזן קשבת… לאט ובזהירות מזכירה ומראה שכבר לא לבד ומחזיקה חזק את היד…

ואולי מי שהיה מסתכל מהצד היה אומר לי: עדי פיתחת תלות… ואני הייתי אומרת אם תלות אז תלות חיובית… תלות מסוג אחר, תלות שנותנת כלים… כלים לחיים, תלות של רכישת ביטחון… ואז נלמדת השפה האחרת. ואת הצלחת ללמד אותי לא מגבוה אלא ללמד בגובה העיניים…. מין מורת דרך שכזאת בשביל החיים שרצוף בכאב ומכשולים… לאט ובטוח בקצב שלי עם כל-כך הרבה הגנה וביטחון מאפשרת לי להסיר לאט לאט את כל ההגנות…

ואת כל פעם מחדש לא מוותרת, גם אם הילדה שבי הודפת, את מתקרבת… בלי היסוס, אומרת: אפשר ללמוד גם שפה אחרת… ואני שרק בשלב רכישת השפה החדשה… כל פעם הפחדים זורקים אחורה חזרה לפה המוכר ואת מצליחה להזכיר לי שגם אם ישנם קשיים והדרך לא קלה, משוואת ה- 'בום-נטישה' מתחלפת בחבישה…

ועכשיו יושבת כאן ומנסה לכתוב רק שאצלי להכניס מילים בתוך שתיקה רועמת זה כל-כך קשה… אבל גם לימדת אותי שלדבר מותר ואף רצוי ושלא צריך שהכל יישאר בפנים חבוי… פחדים… פלאשים… אותי עוטפים ועכשיו מן נפילה שכזאת… מנסה להחזיק חזק בתוך סירת החיים אבל הפעם עם משוטים…

ואולי זה מוזר לשמוע את זה ממני… כי ממני שומעים יותר מרפקים והתנגדויות… והצד של מה שמרגיש תמיד חבוי… כי ישירות מתחבר לפחדים.

רוצה להגיד לך שאת אפשרת ומאפשרת לי בדרך הכל-כך מיוחדת שלך להאמין בחיים ולא לדבוק במוות… גם אם ישנם קשיים הראית לי ומראה כל פעם מחדש שהמוות הוא אופציית בריחה…

ועכשיו ששתינו עומדות על שביל את שולחת יד ואני צועדת בצד, מידי פעם עוצרת, קופאת במקום. הצד שבי שמרים ידיים מהכל מתעצם… אבל את לא מוותרת… ושוב מזכירה את השפה האחרת… ומרגיש לי לסיים את המכתב בזה…

כשהנעל מתאימה
הרגל נשכחת…
כשהחגורה מתאימה
הבטן נשכחת…
כשהלב נכון בעד ונגד נשכחים…

ולמה בחרתי בזה? כי לפעמים עדיפה התאמה לא אבסולוטית. היא יותר אפקטיבית  כי כשהנעל מתאימה הרגל נשכחת…

והלוואי שיהיה את הכוח לעמוד נגד כל המכשולים…

על דו-פרצופיות והקושי (עדיין) לתת אמון בפסיכולוגית / נאבקת

אחרי ארבע שנים… הנדנדה של אמון – חוסר-אמון ממשיכה לנוע.

די מדהים (אם כי לא ממש מפתיע, בהתחשב בעומק הפגיעה שספגנו בנושא הזה) לראות איך חוסר האמון עולה כל פעם מחדש כמו שד רדום שיוצא מהבקבוק.

לא מזמן חשבתי שהנה, זהו, אולי גמרנו עם הטלטלות האלה. עכשיו, אחרי שהרשיתי לעצמי להרגיש תלויה, להתגעגע, לכעוס וכל זה במלוא העוצמה. ואפילו הרשיתי לעצמי לומר לה בפה מלא את הבלתי ייאמן, את הבלתי נתפס – שאני מרגישה שאני סומכת עליה!!! אחרי ארבע שנים, אחרי שהעברתי אותה את כל ה- "מבחנים" האפשריים ואחרי שצלחנו כל-כך הרבה משברים ומהמורות ביחד.

ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל שסוף סוף הרשיתי לעצמי להרגיש את התלות, אז השד הרגיש צורך לחלץ את עצמותיו ויצא שוב מהבקבוק.

לקח לי קצת זמן עד שיכולתי לדבר על זה, אבל עכשיו זה מאחורי. סיפרתי לה מה לדעתי גרם להתרחקות שלי ממנה בתקופה האחרונה והתחלנו ללבן ולברר את העניין. מסתבר שאנשים נחמדים שיוצרים קשר בקלות עם סביבתם (כמו הפסיכולוגית שלי) חשודים בעיני בדו-פרצופיות משום שהם מזכירים לי את "אבא" שלי. והתגובה האוטומטית שלי לתחושת סכנה מצד אנשים כאלה היא התרחקות רגשית.

שוב ושוב מדהים לגלות כמה שהמטפלת יכולה להזכיר לנו את המתעללים בכל מיני צורות והזדמנויות. קצת מביך לפעמים, ההשלכות שאנחנו עושות עליה, הניגוד הקיצוני בין היותה דמות כל-כך מיטיבה ומסורה ובין האסוציאציות הכל-כך קשות שמתעוררות לפעמים כלפיה ושמות אותה ואת המתעלל באותה הסירה, כאילו מדובר באותו אדם.

ובמחשבה שנייה, כאשר הפגיעה שפגעו בנו התרחשה על ידי אדם כל-כך קרוב, שאמור להיות מיטיב, וגם הפסיכולוגית אמורה להיות אדם כזה, אבל באמת ולא כאילו, אז מה הפלא שהקשר איתה מעורר את כל אותם חשדות, את כל אותם שדים שבתור ילדות לא ממש יכולנו להרשות לעצמנו להוציא מהבקבוק ולהתחבר אליהם, כי היה מסוכן מידי.

בקיצור, מים כל-כך סוערים, הקשר עם הפסיכולוגית. שדה מוקשים. רק שהמזל הגדול הוא שכאשר הטיפול הוא טוב אז אפשר סוף כל סוף לפרק את המוקשים האלה במקום בטוח, בלי שיתפוצצו ויפרקו אותנו. וככה להבין את כל המנגנונים שפעם הגנו עלינו והיום חלקם לא מתאימים ומפריעים.

אז איך זה אצלכן? גם אתן מרגישות לפעמים שמאחורי הארשת הטובה והמיטיבה של הפסיכולוגית מסתתרת מפלצת מסוכנת?

ואוו, איזו שאלה מתקילה / דניאלה

לקח לי קצת זמן לפרק את המשבצת הענקית של החוסר אמון להגדרות או שמות תואר, וגם עכשיו אני לא בטוחה שזה סוף המחשבות שלי, אבל בינתיים ככה:

הפחד שלי מהקשר איתה לא התקשר לי אף פעם לדו-פרצופיות או מפלצתיות. המפלצת לפי התפיסה שלי הייתי אני, אני בהסוואה…

… ואם אני מנסה לקשר את זה להורים, וגם למטפל המנצל ההוא, אז גם אותם לא ראיתי אף פעם כמפלצות. מי שהיה לא בסדר זו אני. ואני חושבת שהפחד מהכעס ומהעונש ומהמחיר זה הפחד שהשלכתי עליה מאבא שלי (ומהמטפל הבן-זונה), והפחד שהיא תעיף ותנטוש ותוותר עלי – זו ההשלכה מאמא שלי.

עכשיו בא לי להגיד משהו שאולי ישמע פלצני, אבל אני ממש מרגישה ככה: שכל הקטע של אמון, ולסמוך על, ולבטוח במיטיב וב'באמת' שלו, ובכלל – שיש טוב, זה לראות את כל אלה בתוכנו. כי מתי יכולתי להפסיק לפחד שהיא תגלה את האמת עלי? כשהפסקתי לראות את עצמי כמפלצת. ומתי הפסקתי לפחד שהיא תזרוק אותי?  כשלא רציתי יותר לזרוק את עצמי. וכו' וכו'.

יש לי הרגשה שאלה רק תחילת המחשבות שלי…

מעניין./ .. נאבקת

איך שחוסר האמון יכול להתבטא אצלנו בצורות שונות.

אצלי משום מה (כנראה משום שזה יושב על נקודה מאד רגישה) העניין של הדו-פרצופיות שב ועולה במחזוריות.

התחושה הזו (לפעמים) שהפנים המחייכות שלה, שהנחמדות האכפתיות והמסירות הן בעצם מסכה שמאחוריה מסתתר אדם רע שמעמיד פנים שהוא אדם טוב. שהיא לא באמת נחמדה וטובה כמו שהיא מציגה את עצמה.

וגם מפעם לפעם אני מפרשת כל מיני הבעות פנים שלה (וגם אמירות) כלעג וזלזול. למרות שמהראש אני כבר יודעת שזה לא באמת כך, זו התגובה שלי מהבטן. יש לי "רגישות יתר" לניואנסים הן של הבעות הפנים והן של ההתבטאויות המילוליות שלה.

ומעניין, גם אני הרגשתי בטוחה עוד מההתחלה שהיא לא תנצל אותי מינית. למעשה, זה היה הדבר היחידי שהרגשתי בטוחה בו…

לי יש עד היום פחד שעולה מפעם לפעם, לגבי ניצול כלכלי מצידה.

אז מתוך הניסיון שלך, מתישהו מתגברים על כל החששות של האמון וסומכים על המטפלת "לגמרי", בלי סייגים? או שסימן השאלה תמיד נשאר מרחף בחלל האוויר, אמנם קטן יותר אבל לא נעלם לגמרי?

באוויר שביני לבינה אין יותר שום סימן שאלה ונזכרתי בעוד משהו / דניאלה

… בקשר לסימני שאלה ולספקות ולחששות שנעלמו (לגמרי לגמרי), אני חושבת שזו תוצאה של כמה תהליכים שעברתי במקביל: אחד הוא כמובן ללמוד להאמין בה ולסמוך עליה, השני הוא להפסיק לראות את עצמי כשק החבטות הלגיטימי של העולם. לקלוט עד הסוף את ה- "אני לא אשמה ומה שהיה לא היה בגללי", כשהמשמעות של זה היא שלא כל מי שבקשר איתי בהכרח יפגע בי, והשלישי – ואולי הכי חשוב – זו התלות בה, שככל שנחלשה ופחות הצטרכתי אותה – כך גם פחדתי פחות ופחות מהנטישה שלה.

אלה לא דברים שהרגשתי בזמן אמת או שינויים שקרו מיום ליום, אבל עכשיו במבט לאחור אני רואה אותם מאד ברור.

איזה כיף./ .. נאבקת

לשמוע שזה אפשרי לתת אמון בלי סימני שאלה (נשמע לי עכשיו מפחיד רק לכתוב את זה…).

הייתי צריכה לחשוב על זה קצת./ .. ל'

… אבל השאלה הייתה בעצם על המטפלת.

זה דווקא באמת מעניין. אני חייבת להודות שאני מתבוננת בה לפעמים ולא יכולה שלא לחשוב אם זה באמת אפשרי והגיוני שהיא ככה מרוכזת רק בי. שהיא ככה מצליחה להפגין כלפי חום ואכפתיות כאילו ככה סתם. אם אני המועדפת אצלה או לא. (זו שאלה שכל הזמן מעסיקה אותי משום מה וזה מציק לי שאני בכלל מתעסקת עם זה) ולפעמים אני אומרת לעצמי, שבעצם, זה לא יכול להיות. לפעמים נראה לי שהיא רק מצליחה להעמיד פנים כל-כך טוב לכל-כך הרבה זמן. אבל אני לא חושבת שאני יכולה להאשים אותה בדו פרצופיות. בעצם… לא יכולה להאשים אותה בכלום. אחרי הכל זו העבודה שלה ועם כל הכבוד יכול להיות באמת שאני כן חשובה. לא?

אני עכשיו חושבת ומשחזרת לעצמי כמה פעמים היא הייתה מנסה לבדוק ולעמוד על המשמר אם שמא, חלילה וחס, אני מרגישה בזמן הטיפול כאילו אני שוב בהתעללות. אם הדברים שאנחנו מעלות מחזירות אותי אחורה, שאני לא במקרה מרגישה שהטיפול הופך אצלי לחלק מההתעללות. אני תמיד מתרגזת על שהיא בכלל מציעה את זה אבל גם מבינה איך זה יכול להיות. אני מבינה איך זה יכול להיות בשבילי שהיא כביכול תתפוס את תפקיד המתעלל. כי היא, כמו הם, מישהי שחשובה לי ושאני סומכת עליה ולפעמים, אני חייבת לדבר על דברים שלא נוחים לי והיא מבקשת ממני לעשות דברים שלא נוחים לי וכמובן שאין שום דמיון בינה וביניהם באותם דברים… איך להסביר? כמו שלפעמים היא מבקשת ממני, אחרי שיחה קשה לעשות כל מיני תרגילים כדי לשחרר את הגוף שלי מכל ההתכווצויות שהוא עובר במהלך הטיפול ואני משתגעת מזה. אני מרגישה ממש במבוכה שהיא מבקשת ממני. כל מיני שטויות כמו לקפוץ ולנסות להזיז קיר. אז לרוב אני מסרבת וזה חלק מהלימוד שלי אני חושבת – לסרב. אבל עדיין, אלו כאילו בקשות שלא נעימות לי. כאילו כמו אז.

אבל סה"כ? אני אוהבת אותה וסומכת עליה באש ובמים!

אפרופו ההרגשה שלך של / too good to be true נאבקת

שאת מספרת שאת חושבת לפעמים איך זה יכול להיות, איך זה אפשרי שהיא כל-כך מרוכזת בך ואכפתית ועוזרת וכו'.

אצלי לעומת זאת, באופן די מפתיע, התמיהה הזו על זה שכל תשומת הלב שלה מרוכזת בי לא קיימת. אני כאילו מקבלת את זה כמובן מאליו. וגם, מרגישה שזה מאד אותנטי. ובעיני זה מפתיע כי זה דבר שאף פעם לא היה לי אותו, הגעתי אליה כל-כך חסוכה בתשומת לב, עם כאלה בורות ענקיים. ואיכשהו, אין לי בעיה לקבל את שפע תשומת הלב. מוזר לא? אולי כי היא באמת נותנת לי כל-כך הרבה גם מבחינת הגמישות שלה בזמנים, שהיא הולכת עם הצרכים שלי באופן מלא, ואם צריך שלוש שעות אז היא תיתן שלוש שעות. וגם מבחינת ההתכוונות שלה אליי בצורות אחרות. ולא רק שאין לי בעיה לקבל, אלא גם אין לי בעיה לדרוש עוד! וגם זה קצת מפתיע בעיני. אני יודעת שזו נקודה רגישה אצל הרבה מאיתנו.

ובכל זאת… כנראה שמנגנון הtoo good to be true- כן פועל עלי, אבל בצורה פחות מודעת. וכן יש לי בעיה לקבל את כל השפע הזה. כי עובדה שמפעם לפעם פורצים החרדות האלה, פרצי חוסר האמון, שבעצם היא דו-פרצופית ומאחורי כל הטוב מסתתרת מישהי רעה שיכולה לנצל אותי. כאילו אני חייבת לקלקל לעצמי את ההרגשה שהיא כל-כך טובה אליי באמת ולהחזיר את עצמי לקרקע המציאות העגומה שהכרתי כילדה – שמישהו נחמד וטוב זו אשליה, פנטזיה, שמאחוריה מסתתר מישהו מסוכן.

וגם אני בסה"כ מאד מאד סומכת עליה וזה בדיוק מה שמבלבל. וכמובן שאם לא הייתי סומכת עליה אז לא הייתי מספרת לה שלפעמים אני חושדת בה שהיא דו-פרצופית ומסוכנת וכו' כו'…

איזה בלגאן! / ל'

טוב, אצלי דווקא אני נורא מתביישת ממנה לקחת עוד זמן. בעיקר שלאחרונה היא דואגת שהפגישות שלנו יהיו תמיד האחרונות במשך היום וככה מתגנבות להן עוד עשר דקות או יותר. וזה נוח לי ונעים ובכל זאת לא נעים. מרגישה שאני לוקחת לה את הזמן והיא בטח כבר רוצה להגיע הביתה למשפחה שלה.

כל כך לא נעים לי ממנה לפעמים והיא מעולם לא רמזה שזה המצב. אני ממציאה לעצמי.

האמת, נאבקת, אני יותר ויותר סומכת עליה. מרגישה שהיא כמו איזו אמא טובה שדואגת לי ואני לאט לאט הסרתי את כל ההגנות שלי. אני פשוט סומכת עליה ללא עוררין. ולפעמים זה קצת מבהיל אותי, הרי אני צריכה לשמור את ההגנה הזו או משהו ממנה. לא?