ואתן, התרנגולות האהובות שלי, חברותי לחצר ביתנו, חברותי היחידות אז.
אמנם אתן לא מקשקשות בזנב כמו כלב, אך לכל אחת האופי שלה, ואני רק בכינויים כיניתי אתכן:
"היפה" "האדומה" "השחורה" "הערבייה"
ולא בשמות ממש, כיאה לכן.
האם ידעתן את הסוד שלי אז?
רק איתכן שיחקתי בחצר ביתנו, רק איתכן היה לי טוב, ואף נלחמתי בטורפים שאיימו עליכן,
זוכר עד היום את חום גופכן כששיחקתי וחיבקתי אתכן.
|
|
ולבד לקולנוע, תמיד.
איך לא הבחינו?
איך לא שאלו?
ולבד לקולנוע, תמיד.
והשכנה רומזת לאמא שיוסי מבלה מדי עם האיש ההוא,
ואולי יש ללכת למשטרה, ואמא לא הלכה, גם אבא לא, לאבא אפילו לא רמזו, הוא הרי אבא, רומזים רק
לאמא.
ואמא לא מתמודדת ולא שואלת.
ואיני פונה לעזרה, כי אין למי, ואיני מבין שאסור, והכל כה נעים, ואין מי שיאמר שאסור.
ואז בא האיש השני, ולוקח אותי,
מה, הוא ידע שאני עובד בזה?
וכמעט שאינו צריך לבקש, ואני כבר מפשיל את מכנסי,
אבל זה כאב, וכבר לא היה נעים! והוא גם לא שילם לי, והשאיר אותי לבד והלך לאחר שבא על
סיפוקו, וכעסתי על שלא שילם.
ומה שהוא עשה לי לכלך את המכנסיים החדשים והיפים של שבת, וגם על זה כעסתי, על שלכלך אותי
והשאיר אותי לבד.
ולבד הביתה, ולבד לנקות את המכנסיים, שאמא ואבא לא יראו, חלילה, מה שעשיתי, שלא יחשבו שהייתי
ילד רע.
וזהו
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
יותר לא הלכתי לאיש הנעים ולא לאף אחד יותר.
הבנתי, מבלי שאיש הסביר, שאסור ללכת אליו יותר, שמשהו כאן לא בסדר ולא נכון.
ואין את מי לשאול, ואני לבד, כל כך לבד,
וההגיון של יוסי, ילד בן עשר, נועל את התחושות לתוך כספת חזקה, שחלילה לא ידעו מה שעשה.
ההגיון הזה מאפשר ליוסי לשרוד, אסור להרגיש.
הוא מבין, הזיכרונות יכריעו אותו, ואל להם לשכון כלל בתודעה.
"למה אתה כבר לא בא, יוסי?" האיש הנעים שואל בשפתיו, כי הוא איש אילם, איש בעל מום.
"למה אתה לא בא?"
לא יודע להסביר לו למה איני בא, לא יודע לומר לו, וכואב לי עליו.
אני לא בסדר!
אני נטשתי אותו!
אך מנגנון פנימי, שלא ברור מה מפעיל אותו, מרחיק אותי ממנו, אך לא מתחושות האשמה, שמתחילות
לחלחל ולכרסם באישיותי.
אני עברתי טראומה ופגיעה?
אז איך זה שלעיתים אני עוד מתגעגע?
מי מתגעגע לזה שתקף אותו?
אם אני מתגעגע, הרי אין כלל צורך להוכיח את אשמתי!
ומענה אותי כיום גם המחשבה:
"מה היה קודם? הייתי יפה ועדין וכל כך נחמד, ששם תמיד קודם את רצונותיהם של אחרים, או
שהפגיעה הפכה אותי לכזה?
והכאב הזה שאתה מוצא עצמך מתחיל להתמסר לו,
למה לך לעשות זאת, למה לחפור עוד ועוד בכאב, לא מספיק הנזק שגרמה כבר הפגיעה, למה לך לשוב
ולדוש בפגיעה? רק כדי לבחון ולראות אם אתה יכול להחזיק מעמד?
ואם יצאו יצורים מפחידים מתחת לאבנים שאתה מנסה להפוך, ואם יצאו משם תובנות שלא הכל היה
מושלם בילדותך, כפי שהשלית את עצמך.
והכאב הזה, שפתאום, מתחיל לצוף לו,
כמו תמונת טלוויזיה שהייתה אצורה בזיכרונך רק בשחור/לבן, כתמונה מציקה ומכבידה אך כלל לא
כואבת,
והנה נוספים לתמונה גם כתמי צבע, של תחושות כאב, כמו בעת קליטה גרועה של תמונת טלוויזיה,
כשהצבע מופיע ונעלם חליפות מן התמונה.
וקול ההגיון, זה שאיפשר לך לשרוד קורא ואומר:
לא יוסי, אל לך לשוב ולקרטע בדרכי עפר, ולברוח מההתמודדות עם האמת ועם הכאב.
עליך לקחת נשק בידך ולחצות את הצומת הזו, הצומת של הכאבים העזים ביותר,
אין כל תחליף למעבר בצומת המסוכנת הזו, צומת הכאב, לא! יותר לא תוכל ואף אסור לך לעקוף את
צומת הכאב וההתמודדות, אינך רשאי להתיר לעצמך להמשיך ולנסוע בדרכי העפר של חייך, עליך לנסות
ולעלות על האוטוסטרדה.
התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה
אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים.
במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.
רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?
אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את
שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com
~ חזרה לעמוד החדרים ~
דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com