נחלת העבר משקפת מחולה פרוצה מזוינת. חמושה או מוקפת, פוסעת על שטיח ההבל מכוסה פרחי מכבים שוטים צועדים אחריך בניצחון כובל. קשורה בחבלים, שסועה מדם. עוד אלכוהול ועוד משלשלים, אל תוך חור שחור של כלום, והסכין רק בלילה, במקלחת בשקט, כשהבית שומע רק את המים זורמים. מגללת שוב ושוב את המוות, איך לדעת למסגר כל פיסה של עונש שחרוטה בי בכל רגע מאז. העלבון לחיוך,הגומות והעיניים של כל אחד ואחד אשר גרף אותי למוות. לרגע לא לשכוח שזהו מקומי וממנו גם לא אנסה לצאת או לשנותו, בהתעללות האינסופית בי שאני מחויבת להמשיך לנצח, עד יום מותי. תוויות השתיקה והאפס הנצחית, אני, ששחתה בדמכם ופיללה בדמה שלא עוד, ותפילותיה לאף אחד שלמדה ששפל המוות הזה מגיע לה בכל רגע ורגע בחייה, שהיא ראויה למוות הזה יותר מכל, לכל חריטה ומטווח שמסומן ויסומן בגופה לעד. ובכל ערב בשעה הזאת, מטווחי הידיים נגלים אל אור הירח. מאולפת לערב הזה. טקסי הדם, עם עשרות המחטים והמזרקים. לימוד השרשרת המוות הזה בי, איך להשחיט את גופי המלוטש, בין כל חדירה. אני ההמשך של כל פיסת האבל המרוקנת הזאת, אני המשך המוות שנועדתי לו.