לגרום להבל חלום הבלהות הזה להפוך לשמץ של אמת. בין ניבי זיכרוני, אני שוקעת. מעורפלת, מטורפת. הזונה של כל החברה. אף אחד לא ידע, אף אחד לא שמע אז. אף אחד לא היה לי, לא אז, לא ההורים, בטח שלא האחרים מסביב. אני האפס במשוואה הפשוטה הזאת של ארבעה פסיכופתים. זאת אני, האשמה היא בי, הפגם המככב שצועק ממני, זאת אני המטורפת. כולם כבר וויתרו, כולם הרימו יידים והיסתובבו ללכת. הזבל הזאת כבר קברה את עצמה. חלקת קבר שלא ראויה לה, אפילו לא לה. "אתה מקרב אותי אליך ואני מתה לך בידיים" שוטטת דם, ריצפת מקלחת, דפנות אסלה משוגעת וקירות דוממים. מגבוני תינוק רטובים מאודם, נספגים בערימת איתן, עשר. ארבעים. מאה. מאה ארבעים. מצוחצחת כמרגל ועד כובד ראש שותק, טיפקס מתזז על הקיר, חורים בו. נשמעת ברקע, זוממת עוד חריטה מקובלת, עוד עטיפת מגן עבה. שתיקת כבשים כלא היה כלום אתר בנייה בחדר, סולמות, תיקרה מתפוררת.