3.10.01

פרדי מרקורי שר ברפסודה בוהמית "אני לא רוצה למות, לפעמים מביע משאלה שלא הייתי בכלל נולד" ובשיר אנחנו המנצחים הוא אומר "שילמתי את חובותיי פעם אחרי פעם, ריציתי את העונש, אך לא ביצעתי שום פשע". שלום יקירי, אני כותבת לך עם דמעות, אני נחנקת, הכל סוגר עלי, אני רוצה לברוח, לצעוק אבל לא יכולה ולכן אני מסתגרת יותר ויותר בתוך עצמי, אני רוצה להיות רחוק רחוק מכאן, לא מסוגלת יותר, לא רוצה להיות כאן. כל הגוף כואב לי, הידיים רועדות, הדמעות רק מתחזקות כל הזמן, המוסיקה זה המוצא היחיד שלי, המקום היחיד שאני יכולה להתחבא בו, הצלילים מחבקים אותי, נותנים לי מגן, מן בועת מגן שמנטרלת כל קול מבחוץ ומאפשרת לי כמה רגעים של שקט.

המוסיקה ממשיכה להתנגן כל הזמן בלי הפסקה, העיניים שלי עצומות, אני מסתובבת במקום במהירות נותנת לידיים לעוף ברוח הסיבוב, הדמעות לא מפסיקות לרדת.

אני לא מפחדת מהמוות, אני כן מפחדת מהרגעים לפני, מהכאב לפני, לא אכפת לי שיקראו את היומן הזה אחרי שאני אמות כי אני לא אהיה כאן בשביל לראות את התגובות.

אתה חושב שלוותר זה להפסיד?

11.10.01

ככל שהימים האחרונים עוברים קשה לי יותר, יש לי תחושת קלסטרופובית כמעט כל הזמן. תחושה שמשתקת אותי, יש לי שוב מחשבות אובדניות, מצד אחד אני מרגישה נורא לבד, מצד שני אני לא מסוגלת שיהיו בסביבתי אנשים, אני מתחילה להתנתק ממייק וזה מפחיד אותי, מייק הוא האדם הכי קרוב אלי עכשיו. אני מרגישה כמו חיה בכלוב, הכל סוגר עלי, אני רוצה לעוף, להיות הרחק מפה. להיות במקום זר שאף אחד לא יכיר אותי. אולי זה לברוח, אולי, אני לא אומרת שלא, אבל דיי נגמר לי הכוח להילחם, ניסיתי. אתה יודע שניסיתי. אבל זהו אני מתחילה להישבר זה קשה לי זה גדול עלי, ואני מתחילה לחזור למחבוא שלי, לחזור לאנשים שהרחקתי מחיי ולהמשיך לחיות בסוד. אל תכעס, אל תהיה מאוכזב, אבל זהו נגמר לי הכוח.

12.10.01

השעה 04:39 בבוקר חייבת להישאר ערה עוד שעה תזרח השמש. אז, רק אז, אפשר ללכת לישון. אסור להירדם אם אני ארדם הוא יבוא. הוא בא רק בחושך. אסור להירדם. חייבת להישאר ערה עוד שעה. רק עוד שעה. אין עם מי לדבר בשעות האלה, זה הופך הכל ליותר קשה. כל דקה שעוברת נראית בשעות האלה כמו נצח. אין עם מי לדבר ובגלגלץ שמים כל הזמן שירי דיכאון שבא למות. השעה 04:43 עוד קצת. עוד להחזיק מעמד. יו אני כל כך עייפה. אסור להירדם. אסור לתת לו להיכנס. אסור לתת לו לתקוף. אסור לתת לו להיכנס למחשבות. אסור לתת לו. נו שמש בואי כבר צאי מהמחבוא תאפשרי לי ללכת לישון, הגוף שלי מתחיל לבגוד בי, אני מתחילה להירדם, אני מפחדת. אני מפחדת לעצום עיניים. עברו רק שלוש דקות. עוד קצת אני חייבת, אני חייבת להחזיק. עברה עוד דקה. אני מתחילה לפהק. הוא מנצח ואני מפחדת האם הוא ינצח במערכה? האם הוא ינצח בקרב הלילה? לא רוצה לתת לו לנצח אולי אני אצליח להירדם בלי לחלום?! אני כל כך מקווה שאני אצליח לעשות את זה 04:50 נשברתי לא מצליחה להחזיק, מחבקת חזק את הדובי מקווה לא לחלום. לילה טוב.

26.11.01

היי יקר שלי,

עשיתי היום קיר תמונות, הפעם הראשונה שנתקלתי בזה ואז גם עלה לי הרעיון לעשות אחד כזה אצלי בחדר. היה בבית של אבירם, כשנכנסתי לחדר שינה שלו הוא הראה לי את הקיר תמונות שלו, הוא הראה בתמונות אנשים שהוא דיבר עליהם ובינהם הוא הראה לי אנשים שכבר לא בחיים. על הקיר שלי שמתי תמונות של: שירי, ענת, קובי, ניב, נדב, דן, נטע, ילנה, ענת, אבינוף, אורי, בועז, ליאור, מור, אבירם, דיתי וירון אני יושבת פה ומסתכלת על התמונות ויש לי תחושה מוזרה בבטן לא טובה ולא רעה, מוזרה.

אני מנסה לכתוב את התסריט שליאור אמר לי לכתוב, כתבתי כמה התחלות שונות בכל פעם אני נתקעת רושמת תיאור כללי של המקום וכמה שורות פתיחה ונתקעת שם בלי יכולת להמשיך. אני מרגישה מבולבלת ותקועה נורא בזמן האחרון אני מתחילה להיסגר אפילו כלפי מעט האנשים שכן נפתחתי אליהם. בזמן האחרון מייק לא שם, הבעיה היא שאני לא מרגישה טוב עם להעיר לו, להגיד לו משהו, אני יודעת שהוא עמוס בדברים, אני לא יודעת, אני לא יודעת מה להגיד לך.

4.12.01

אף אחד מאיתנו לא מושלם, לכל אחד מאיתנו יש את ההפרעה שלו, לכל אחד מאיתנו יש סודות, לכל אחד יש משהו שהוא או היא לא מוכנים להשלים איתו או מצד שני יודעים שזה משהו חריג אבל הם משלימים עם המציאות ולא מתמודדים עם זה, איפה בכלל להתחיל את הסיפור שלי? גם לי יש סוד שאני כמו כולם שומרת אותו כבר שנים, יש הרבה אנשים שהסוד שלהם שמור כמוני מהילדות הם שומרים אותו כל החיים. את הסוד שלי אני שומרת כבר 11 שנה. חבר שאל אותי אם אלו החיים שאני רוצה לעצמי? האם אלו החיים הנורמלים לדעתי? אני יודעת שלא, אני יודעת שזה לא נורמלי, הריחוק שלי, העצמאות. לפעמים מוות הוא מפלט נפלא מהכל, לפעמים המוות נראה כפתרון נהדר לכל הבעיות אבל הוא אומר שזה לתת לו לנצח. אני רוצה לברוח, להפסיק הכל אבל אני כבר בתוך זה, עמוק מידי מכדי לצאת וגבוה מידי בשביל להמשיך הלאה.

5.12.01

בסופו של דבר אתה נשאר לבד, בסופו של דבר אתה נשאר לבד עם הבעיות שלך, עם הפחדים שלך, עם העצב שלך. אנשים נעלמים לך כי יש להם את הבעיות שלהם, את החיים שלהם, כי נמאס להם לשמוע כמה רע לך, כמה קשה לך, אנשים אוהבים אותך כשטוב לך אבל כשרע אתה תופס שאתה לבד, פתאום אין למי להתקשר אין עם מי לדבר כי כל אחד עסוק בעצמו, אף אחד לא מסתכל מסביב לראות אולי עוד מישהו צריך אותך אף אחד לא מסוגל לראות שאתה שולח יד למעלה בתקווה שמישהו יעצור ויתפוס אותה, אבל אף אחד, אף אחד לא תופס אותה, אז אתה מחזיר את היד מחבק את הרגלים שצמודות לחזה ומתפלל להעלם. פתאום זה לא כל כך מאיים להישאר לבד, פתאום זה לא מאיים להתנתק מכולם אפילו ממייק.