מכתב לאחותי שלא נשלח ולא ישלח לעולם...
גדלנו עם אותו האבא...
חיינו באותו הבית,
יצאנו מאותו הבית...
כל אחת פנתה לכיוונים שונים,
כל אחת הרגישה דברים אחרים,
כל אחת חוותה חוויות אחרות,
לכל אחת היו ולא היו ברירות.
עם בוא יום הולדתך אני נקרעת מבפנים. מנסה להבין כל פעם מחדש איפה איבדנו אחת את השנייה ולמה.
נולדנו לאותם ההורים אבל בעצם כל אחת עם המטען השונה שלה, כל אחת עם האימא והאבא שלה וכל אחת לחוד! בלי השנייה.
אני קוראת אליך מרחוק,
אני מתפללת לחוצות,
רוצה רק לשמוע מילה,
רוצה לשמוע ממך תקווה.
כבר כתבתי לך בעבר עד כמה אני מתגעגעת אליך ועד כמה הייתי רוצה שניישר את כל מה שבינינו.
הלוואי והיה לי האומץ לגשת אלייך שוב... אבל את ביקשת שלא אעשה זאת שוב לעולם. שזה מטריד אותך ופוגע בך, ואני לא רוצה לפגוע בך. זה הדבר האחרון שאני רוצה. אז לא מנסה יותר. אבל עדיין כואבת. עדיין מתגעגעת... יש לנו כל-כך הרבה במשותף וכל-כך הרבה לא, וזה מפליא אותי כל פעם מחדש - איך חווינו חוויות כל-כך שונות, קיבלנו דברים כל-כך אחרים מההורים שלנו.
לצערי, האדם היחידי שפגע בשתינו בצורה דומה היה האח הנוסף במשפחתנו... אבל עדיין - אנחנו כל-כך שונות... אפילו בנוגע אליו.
דחיתי אותך מעלי,
הפניתי לך גב,
כי כלו כוחותיי...
להסתובב ממנה, אליך... ואליו...
אני יודעת שאת כועסת כשאני מזכירה את הריבים שהיו לנו שחצו את הגבולות הנורמלים בין שתי אחיות, אך אני לא רוצה להתכחש אליהם כי אני לא שוכחת אותם אבל אני אגיד שוב ושוב כמו שאמרתי עוד לפני שנים - עם הכל ולמרות הכל - את אחותי הגדולה. את האחת והיחידה בתוך כל מאורת הנחשים שגדלנו בה שנלחמה וברחה ולא הייתה מוכנה לסבול את כל המניפולציות והרוע ו-.. . הכל.
אני תמיד אעריץ אותך על זה. תמיד אזכור את זה ולרגע לא אשכח את מה שכן עשית בשבילי.
הלוואי והיינו יכולות שוב להכיר אחת את השניה...
שלך,
אחותך הרחוקה והמתגעגעת.
