הכל התחיל כל כך מזמן...
לפני עשרים וחמש שנה בערך...
הייתי בת שנתיים.
והכל כאילו נגמר לפני שבע שנים.
הייתי בת 19 וחצי.
כל ההתעללות התפוצצה,
כל המשפחה התרחקה
וכל האדמה תחת רגליי רעדה.

היום, כמעט שבע שנים אחרי אני עוד לא מסוגלת לישון בחושך, לא מסוגלת לישון
כמעט בכלל, לא מסוגלת להחזיק חברויות... לא מסוגלת כל-כך הרבה דברים. אבל
דבר אחד אני כבר מסוגלת, לצעוק בקולי קולות: אני נאנסתי!!! פעם אחר פעם אחר
פעם. אבא אחרי אבא אחרי שכן אחרי... כל-כך הרבה... ואני כל-כך קטנה... ואת
האונסים האלה אני מאד לא רציתי.

המשפחה שלי היא משפחה גדולה. גדולה אבל מפורקת מהבסיס, ואף לא אחד העז לקום
ולתמוך.
אז היום אני נטולת משפחה.
הראשונה שבעטה הייתה אימא.
באתו יום מקולל שהקזתי דם והעזתי לספר היא תמכה כמו שלא חשבתי שיקרה אבל מיד
חזרה בה. ולמה מקולל? כי הדבר שהכי פחדתי ממנו כל השנים ואחת הסיבות
העיקריות לכך ששתקתי קרה - אימא לא הייתה איתי. היא לא התמוטטה כמו שחשבתי,
לא התאבדה, נשארה בחיים צמוד אליו וזרקה אותי מכל המדרגות.
אם אני מתחרטת? לא. אני לא. אני מעדיפה להיות נטולת משפחה ומוגנת מאשר בעלת
משפחה פושעת וקורבן תמידי להתעללות.