והוא שעדיין מאיים, פוגע ומחדש בעלותו על גופי. שאינו מרפה ומשלח איומיו בכל
נתיב, שממתין בפינות נסתרות. שאיים באקדח, הטיח ראש ברצפה, הכה עד זוב דם,
חבל, פצע, השמיד וגמר. ולא די לא בכך.

ישיבה בצל השתיקה ל נ צ ח.

הפגיעה המתמשכת הזו שמעולם לא תמה, תפקיד בובת-הקורבן הניצחית, הווית השפחה
שלא תתפוגג לעולם. ההתנשפויות שלו שוב מפלסות דרכן לאוזניי ושוב הייתי תחת
זרועותיו. ואני מתמוטטת - התמוטטות שלא ידעתי כמוה בעבר ולא נותרו לי אף
כלים שאוכל לשלוף, להתמודד - אני פשוט נופלת.

צלקות נערמות
כ
ניר מרשת
על זרועותיי.
הבט!
זהו,הדם שלי.
מטפטף
מתופף
על ריצפה עגמומית
כנטיפי
יופי מכוער.

אופרה דואית
רווית מצלולים
פולטות
עצמותיי
בפינת החדר.
משייטות כסירות נייר
מושפלות
בנחל כלולות ארגמני.