peacemeker החדר של

ינואר 2001 אדם צ'רניאקוב התאבד, כי לא היה יכול להתמודד עם המציאות המתסכלת שהיה צריך להנהיג בתוכה את גטו וארשה. הוא לא עמד בדילמות ובתסכול ובלחצים. כאדם, אינני יכולה לשפוט אותו. לא הייתי שם. סביר להניח שהייתי בוחרת כמוהו, ובטח עוד הרבה קודם. אבל ברור לי, שמבחינה מוסרית, זו באופן מוחלט לא הייתה בחירה מוסרית. אדם צ'רניאקוב אמנם הקל על עצמו, אך השאיר את הגטו לבד עם אותה המציאות הנוראית. ברור לי, שאם אבחר לחדול לא יכאב לי יותר. ברור לי, שאין בידי כרגע את הכוחות לעזור לאחי. ברור לי, שכל יום שעובר הוא קריעה של הגוף שלהם ושל המצפון שלי. אך כעת, יותר מתמיד, ברור לי, שהיחידה שהמוות שלי יעזור לה במשהו זו אני, וזה לא ייתן כלום לאף אחד אחר - חוץ ממתן לגיטימציה בשבילם לעשות את אותו הדבר. אני מקווה שזאת המחשבה הכי אגואיסטית שאצטרך להגיע אליה בכל חיי, אך אני מבינה עכשיו, שהדרך היחידה המוסרית והאפשרית כרגע להגיע למצב שאולי אוכל בדרך כלשהי בעתיד לשנות משהו במציאות הבלתי נסבלת שלנו, היא פשוט לנסות לשמור כמה שיותר על החיים שלי ולחזק את היכולות שלי ולדאוג לעצמי ולגוף שלי. אני מקווה שאזכור זאת גם מחר.

	ינואר 2001 הייתה כתבה ב"הארץ" על אלימות מינית בקיבוצים. אמא אמרה שאבא שבור בגללה. רציתי לקרוא את הכתבה כדי להגיד לאבא שלא ידאג כי שום דבר שם בטח לא נכון. פחדתי לקרוא אותה לבד. קראתי אותה יחד עם חברה שלי. זה הזכיר לי דברים שבכלל לא זכרתי, ובכלל לא ידעתי שהם היו כל כך קשים כי הייתי קטנה. אחר כך לא רציתי להגיד לחברה כלום. היא רק חיבקה אותי חזק ונעים והחזיקה אותי, ואני פשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי כמו שאף פעם לא העזתי לבכות עם מישהו. המחשבה היחידה שיש לי אחרי הכתבה, היא שאינני רוצה להיות בקיבוץ לעולם. אבל אני מפחדת להיות לבד.