6/8/2000
אלוהים ! תחזיק אותי חזק שלא אפול !
אין לי עוד כוחות לשאת שוב נפילה, ירידה וכל מה שמתלווה לה...
השקעתי את כל האנרגיה בלעלות, להמשיך ולצעוד... לא השארתי מספיק בשביל
לרדת שוב...
לפעמים נדמה שאת הנפילה הזו לא אשרוד...
ויש את החברים, או יותר נכון "חברים", שרק עוזרים לשקוע עוד ועוד,
במקום לעזור לעלות ולפרוח...
ויש חברים... שבאמת מנסים ומשתדלים, אך לא נותנת להם לראות... להרגיש...
לחוש...
מסתירה, שלא ירגישו, שלא יראו... והם... לא רואים, מרגישים...
ואיפה אני ?
לבד
7/8/2000
הלבד הזה...
זה רק באשמתי...
זאת אני שגורמת לכך... זאת אני שנאטמת ונסגרת...
אני לא מאשימה אותם, בכלל לא, רק מן הרגשה שכזו...
נכנסת לעולם משלי, למחשבות ותהיות משלי, לא נותנת לאף אחד לחדור ולהיכנס
- כי זה שלי...
והם רוצים, מתחננים להיכנס, לא לתת לי להיות לבד...
אבל, לא מסוגלת, נשארת בבועה לזמן מסוים, ואחר כך יוצאת, כאילו לא קרה
כלום...
7/8/2000
החברים שלי
נתתי להם להיכנס... והם נכנסו...
פתחתי את הדלת רחב רחב...
והם נענו ברצון...
לא כולם, חלקם...
עד ש...
עד ש... כבר לא יכולתי יותר...
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב...
מרגישה שמציבה אותם במצב לא נעים...
ונכון... תאמרו לי "תני להם להחליט בשביל עצמם" ...
וזה נכון, משתדלת לתת להם להחליט...
אבל, זה קשה...
אבל, הכי קשה הוא המצב של "לא רוצה להיות לבד"
ואז נפתחת ומספרת...
ותמיד זה לאדם הלא נכון, תמיד !
כל פתיחת דלת כזאת מצידי
מרחיקה אותו ממני אלפי ק"מ
הרגשה של "נותנת ונותנת" ולא מקבלת...
נכון, שמעדיפה להיות בצד הנותן ולא המקבל...
אבל, לפעמים, רק מעט, לא מבקשת הרבה...
רק מעט לקבל...
בינתיים, רואה רק שחור או לבן...
רק מי שנותן המון...
ומנגד, מי שמקבל המון...
אין באמצע !
אולי... כאן המטרה...
למצוא את שביל הביניים...
לא לראות רק שחור או לבן...
7/8/2000
כנראה שאני חיה במין עולם הפוך שכזה...
מי שרוצה לעזור ולתמוך...
עשה זאת בעבר...
כי נתתי והרשתי לחדור לעולם הזה שלי...
היום... כבר יותר קשה לי...
מרגישה לא נוח עם זה...
מרגישה כאילו מן חולשה שכזו,
להודות במצבי הרוח שלי,
כאילו מבקשת מאנשים שירחמו...
שיתנו תשומת לב...
מה שלפעמים גם נכון...
אבל לא נעים לבקש...
ודווקא מי שלא מסוגל להתמודד עם זה...
לא יודע לתמוך ולהכיל...
ממנו אני מצפה ליותר...
עולם מוזר לא?
7/8/2000
מושיקו...
הוא יכול להיות הבן אדם הכי מקסים עליי אדמות... אוהב, מחבק, תומך...
הוא הבן אדם היחיד כמעט שאני יכולה לדבר איתו על כל דבר בעולם...
הוא הבן אדם היחיד שאני מסוגלת לומר לו כמעט כל מה שאני חושבת...
הוא הבן אדם היחיד שאמרתי לו מה בעצם אני מצפה ממנו בנושא הספציפי
הזה...
לחבק, להיות איתי ולא לומר כלום...
אבל... למדתי לקח, לא אזכיר את זה בפניו, לא אדבר על זה בפניו, לא אביע
את רגשותיי בפניו...
והוא הבן אדם הכי חשוב לי...
שיתפתי אותו, סיפרתי לו...
אבל הוא ברח... התחמק...
הוא לא מבין במה כל זה כרוך... למרות כל ההסברים...
כנראה שקשה לו... הוא לא יודע מה לומר... איך להגיב... אולי קשה לו
לראות אותי במצב הזה שלפעמים שוקעת בו...
הוא מקבל אותי שמחה ועליזה, צוחקת ומקפצת...
אבל... עד כאן...
לא מקבל בכל מחיר...
אז כנראה שצריך להסתגל למצב הנוכחי ולפעול לפיו...
11/8/2000
צריך להיות רגישים...
כי לפעמים אנו נורא רוצים שמישהו ידבר איתנו על זה...
שנוכל להוריד עוד משהו מהלב...
שמישהו יקשיב וידע שאנו לא כתמול שלשום...
שיבין את מה שקורה בתוך תוכנו...
כי לפעמים דווקא אלו שלא מדברים איתנו,
הם אלו שאנו צריכים הכי הרבה את החיבוק שלהם,
את ההבנה, את התמיכה...
|
|