|
12/8/2000
התקדמות או עמידה במקום?
כך סתם, ברגע של חולשה עיינתי במהלך האירועים שקרו לי בשלושת החודשים
האחרונים.
מחוסר אונים, מגילוי, מהבעה, מרגשות אשמה...
מכל מיני תחושות שונות ומשונות שלא חוויתי עד אותו יום שהעליתי על הכתב
את "הסוד" שלי...
עברתי להשלמה, הבנה, גילוי על עצמי, תמיכה באחרים, הכרה של האני החדשה...
הרגשה כללית של התקדמות, צעד אחר צעד, חוזק...
אבל יחד עם כל זאת,
התחושות אותן תחושות,
הרגשות אותן רגשות...
אותן עליות וירידות...
אותן מועקות,
אותו כאב,
אותן שאלות של "אילו"...
כל זה עדיין כאן...
אז איפה ההתקדמות? למה מרגישה עמידה במקום ?
12/8/2000
אני חושבת שבמזל נתברכתי בחברים כאלו...
לא כל כך עשיתי משהו כדי שהם יהיו איתי...
הם פשוט היו שם ועדיין שם ותומכים ועוזרים...
כמו דבריה של שרי, שהיא חברה טובה, תומכת ואוהבת...
היא זו שגם כתבה עליי את השיר "רסיסים"...
פשוט חברים מדהימים...
אני לא כל כך יכולה לעשות בשבילם הרבה בזמנים אלו, או בעיקר בזמנים שאני
בירידה... והם תמיד שם בשבילי...
חוץ מזה שיש את החברים הנהדרים כאן בפורום... שעליהם לעולם לא הייתי
מוותרת בתקופה כמו זו !!!
אז... אוהבת אתכם המון...
12/8/2000
התקדמות בעיניי...
היכולת לחשוב ולדבר על הנושא הזה בלי שום רגשות ותחושות מעיקות.
היכולת לדבר על זה כחלק ממני, כחלק מן העבר שלי, שאי אפשר למחוק... אבל
אפשר לחיות איתו.
היכולת לומר את מה שעבר עליי במילה אחת, דבר שעדיין לא מסוגלת לומר (אם
כי מסוגלת לחשוב).
להיות במצב של "נורמלי" ו- "רגיל" בלי להיכנס לעולם משלי, למועקות,
לעצב, לרגישות יתר...
כל אלו בעיניי השלב הסופי - לשם אני רוצה להגיע !
התקדמות ?
להרגיש את כל התחושות האלו - בתדירות נמוכה יותר...
לדעת לדבר, להכיר את האני החדש שלי, לדעת לחיות עם זה בשלום... יחד עם
התחושות שיבואו בכל זאת מידי פעם בפעם...
זוהי התקדמות בעיני.
12/8/2000
אני מרגישה עצירה במקום רק בעניין זה...
בשאר התחומים אני מתקדמת, אני פעילה, אני עושה למען אחרים ולמען עצמי.
יש לי חלומות, יש לי רצונות - ואת כולם אני מגשימה ועושה...
בינתיים, חושבת שהכוחות האלו חיזקו אותי גם בנושא הזה, רק שכאן ההתקדמות
איטית יותר... אני מרגישה שיש התקדמות, אבל לפעמים עוברת בי מחשבה:
שייגמר כבר, שהכל יחזור להיות שלם ומושלם (עד כמה שאפשר) כמו שהיה
בעבר, כמו שהייתי פעם...
עד היום לא חשבתי שאני חזקה, שיש לי אי אילו כוחות נפשיים לעבור טראומות
או מצבים כאלו, אבל הצלחתי להפתיע את עצמי, ורואה שיש לי אותם...
במינון מסוים, שהייתי רוצה שיהיה יותר... כי עובדה שגם אני ה- "חזקה"
נשברת - ולעיתים קרובות...
אז... יש בי מעין שני חלקים: האחד - עם טראומה שעברתי ומנסה להתגבר
עליה, והשני - האני הרגיל, שממשיך לחיות, להתקדם, לשאוף...
כמובן, שהם משפיעים אחד על השני, לעיתים לטוב לעיתים לרע...
12/8/2000
אין לי ברירה אלא לקבל את עצמי כמו שאני....
כמובן, שאמשיך להתמודד ולפעול ולהגיע לכך שאעשה הכל כדי שיהיה לי טוב
ברגע נתון, כמובן עם מחשבה על העתיד...
עם ההווה עדיין קשה לי להתמודד, ברגעים מסוימים, אבל עם שאיפה לעתיד,
שאלמד להתמודד עם הרגעים האלו, ולהפיק מהם את הטוב ביותר (כמובן, עד
כמה שאוכל).
אני מאמינה שעד כמה שההווה קשה הוא מחשל אותי לקראת העתיד, ועד כמה
שההווה קשה, הוא יעזור לי וילמד אותי להיות חזקה בעתיד...
זה ברור לי שאנשים משתנים, שגם אני משתנה, כי אי אפשר לעבור אירוע כזה
ולחזור ולהיות אותו דבר כמו פעם, אלא רק לשאוף להיות כמה שיותר קרוב
לזה (ואולי אף יותר ממה שהיה פעם...)
בכללי, אני אופטימית... עם נפילות וירידות פה ושם שמורידות את הרוח
מהמפרשים, וגורמות להרגיש שהכל רע ושום דבר לא יכול להשתנות... אבל זה
עובר... וחוזר חלילה, הלופ הרגיל... וגם גורם להתחזק ! לדעת ששרדתי עוד
ירידה והחזקתי את עצמי - ולמרות זאת אני בסדר (עד כמה שאפשר להיות
בסדר...)
12/8/2000
זה פשוט לקחת את החיים שלנו בידיים ולומר
שלמרות הכל נע תנוע...
כי אין ברירה, חייבים לחיות, ונלמד לחיות עם הנתון החדש שיש לנו, כעסקת
חבילה, כחלק מאיתנו...
עם למידה מחדש של דרך חיים... שצריך להתרגל אליה... והיא לא הכי קלה
בעולם - אבל אפשרית...
כחלק מהאני העצמי שלי...
זו הבחירה שלי וההתייחסות שלי למה שקרה לי ואיך אני יכולה לחיות עם זה...
רק... שזה קל לי להגיד ודי קשה לבצע...
אבל, אני מאמינה שימים יגידו... וככל שאלמד להכיר את עצמי מחדש, עם
העזרה הנדרשת מבחוץ, כך אתרפא ואשאר עם הצלקת הזו... אבל היא לא תפריע
לי בחיי היומיום שלי... היא תהיה רק צלקת למזכרת
12/8/2000
מה שמוזר אצלי בכל זאת... שאני יודעת שאני חזקה, אני יודעת שאני מתקדמת,
שאני לא נשארת במקום... ולפעמים מתגנבת לה בכל זאת ההרגשה שתקועים
במקום...
זה מן העמדת הרגש מול השכל...
השכל אומר: מתקדמים
הרגש אומר: תקועים
ברובו של הזמן מאמינה לשכל...
רק שלפעמים, הרגש מתגבר על השכל... והרגשת הצעידה במקום (או אפילו
הפסיעות אחורה...) מתגברת... לעיתים זה עובר מהר מאוד, לעיתים נשאר
בתוכי כמה זמן (שעות, ימים) ואז שוב חוזר חלילה...
עד שנלמד להתמודד עם זה ולחיות עם זה...
אבל את זה ימים יגידו...
12/8/2000
נכון, זה נכפה עלינו
וכשהפצע עוד טרי זה כואב וזב דם... ולכן קשה לנו לראות את העתיד, איך
נוכל לחיות עם זה כשזה כל כך קשה.
אבל... אין לנו ברירה, זה עכשיו חלק מאיתנו ואנו חייבים ללמוד איך לחיות
עם זה, וזה רק בשביל עצמנו, כדי שנשפר את רמת החיים שלנו, שכרגע ירדה
כמה דרגות אחורה...
ע"י טיפול מגורם חיצוני, אנחנו נלמד איך לחיות עם זה, איך לראות את זה
כצלקת בגוף, שאמנם לא תעבור, אבל שנדע איך להתמודד איתה ושהיא לא תשפיע
על כל מהלך חיינו, כמו שזה קורה עכשיו כשהכל טרי !
הצלקת תמיד תישאר, ומידי פעם כשנסתכל עליה היא גם תכאב, אבל... המטרה
היא שהיא לא תכאב כמו היום, כאב ארוך, מתמשך שמשפיע על כל תחומי
החיים...
זה יכול לקרות וזה יכול להגיע
רק צריך להאמין בזה...
ואני התחלתי להאמין בזה רק בשבועות האחרונים, ע"י עבודה קשה של החברים
כאן בפורום, החברים האישיים שלי...
רק אמונה !!!
|
|