|
23/7/2000
ניסיתי לברוח מהמציאות... אבל זה לא עזר....
התנתקתי לגמרי... לשלושה ימים...
ישבתי בבית, ניתקתי את כל הטלפונים, את המחשב לא הדלקתי, הטלוויזיה דלקה
ודלקה במשך כל הזמן הזה...
אבל אני... בהיתי בה עוד ועוד, אבל לא ראיתי כלום... רק שקעתי בזה עוד
ועוד, נכנסתי לזה שוב... לא חשבתי שזה יחזור אליי שוב...
הרי אני חזקה...
שוב ושוב משכנעת את עצמי שהתגברתי...
ושוב ושוב מתאכזבת...
מלראות את עצמי חלשה, לא מתמודדת...
רק שוקעת עמוק יותר ויותר...
אבל איך זה יכול להיות ??? רק לפני שבוע הרגשתי שזהו !!! עשיתי את זה
!!! יותר לא אחזור לזה !!!
הרי לקחתי את עצמי בידיים...
התחלתי ללכת לטיפול...
אבל... גם שם אני לא מסוגלת להביע את מה שאני באמת מרגישה...
היא שואלת איך את מרגישה ואני עונה "הכל בסדר"...
אבל... הרי הכל לא בסדר...
אם לא אגיד איך היא תדע ???
ואני... לא מסוגלת לומר את זה... שאני אגיד "אני לא בסדר" ???
הרי החלטתי ש- "אני לא בסדר" ושאני מטפלת בזה... אז למה פתאום הכל
משתנה, מתהפך, חוזר ומתעצם ??? ואני... לא מסוגלת לומר את זה ???
טוב... אני חוזרת לבועה...
קצת קשה לנשום כאן את האוויר...
23/7/2000
היום אני יודעת עד כמה הפצע הזה כואב !!!
כל כך כואב, שאי אפשר לנשום...
כל כך כואב, שכואב בגרון... ואי אפשר לצעוק...
כל כך כואב, שנמצאת שניה לפני ערפול החושים...
רגע לפני ההתעלפות...
שמישהו יעיר אותי מהחלום !!!
23/07/2000
רסיסים
(יתרבח ,ירש הבתכ)
(כתבה שרי, חברתי)
והוא בא אליה בכוח
קרע את גופה לרסיסים
צעקה במלוא גרונה
עד כלו כוחותיה
ונפלה,
אלוהים
עבר הזמן, הדחיקה
שמרה על חיוך בפנים
אף אחד מסביב לא ראה, לא חש
איך נפשה הפצועה,
מדממת לאיטה
עכשיו זה הזמן להוציא החוצה -
היא החליטה
סוף סוף סיפרה, שיתפה
חברים
הם רוצים לעזור, לתמוך
אבל איך זאת עושים, הם תוהים?
רוצה להוציא את הרגשת החנק,
לשלוח יד אל תוך הגרון,
לא יכולה לבכות
לא יכולה לצרוח
לא יכולה לחשוב בהגיון
ואני כאן, מקשיבה
נוגעת לא נוגעת
מנסה לחוש, להבין
מה עובר בנפשה של ילדה
שיד זדונית במסווה של אוהבת
פולשת,
מנתצת,
הורסת,
תקווה וחלום של חיים
24/7/2000
אתמול בלילה...
חברתי, שרי, היתה איתי, שמעה, הקשיבה...
פתחתי בפניה את כל התחושות, את כל הרגשות... מה שלא עשיתי כמעט אף
פעם... מה שלא ידעתי להביע במילים... אלא רק בהרגשות ובתחושות...
חצי שעה אחר כך, היא הפנתה אותי לשיר שכתבה...
חייבת לציין שהייתי די המומה...
קראתי וקראתי, בכיתי ובכיתי על הבחורה עליה נכתב השיר...
לקח לי כמה רגעים ארוכים לקלוט... רגע... זאת אני...
לעולם לא הייתי מצליחה להביע את מה שהרגשתי וחשתי...
והיא, עשתה זאת, בצורה כל כך אמיתית, כואבת, ישירה, ועכשיו אני יודעת
שזאת אני שם בשיר.
כן, בכיתי אתמול בלילה, בכיתי הרבה, בשביל כל התקופה הזו שהדמעות לא
זלגו, שהדמעות נשמרו שם בפנים וכל כך רצו לצאת...
הגרון ? כן, עדיין כואב, כאב ממש פיזי, שלרגע חשבתי... זה בכלל רק כאב
גרון ולא כאב של מועקה, של חנק...
טוב שיש חברים כאלו, שיודעים לשמוע, להקשיב, לתמוך...
יחד עם זאת, חבל שאחרים ממשיכים לא להבין, לפחד, לעצור אותנו, לפגוע
בנו...
וכל זה במשך ערב אחד: תמיכה מול פגיעה...
|
|