16/6/2000
מכתב למוטרדת
מוטרדת יקרה !
אני קוראת את דברייך, תגובותייך לאחרים ומוצאת בהם הרבה עזרה ותמיכה, אף
שהם לא מיועדים לי אישית וספציפית, אבל גדולתו של הפורום הזה, שלא משנה
מה תאמר או למי - זה יתאים להמון אחרים - אני אחת מהם !
אז זו הזדמנות לומר תודה !!!
אני יודעת שכאן בפורום, אני יכולה למצוא מילים ולהתבטא כל מתי שרק ארצה,
וזה עוזר לי המון !
באמת לפעמים לא יודעת מה בדיוק לכתוב... למרות שמרגישה... אז נעזרת
ונתמכת בדברי אחרים ואפילו מחפשת מה אוכל להגיב ולומר לאחר כי גם מכאן
מגיעה התמיכה העצמית !!!
הסיפוק בהרגשה שמישהו רגיש לדבריך, לרגשות שלך - תורם מאוד, אז לכן
משתדלת להגיב לאחרים - כי בעצם זה עוזר גם לי...
ההתמודדות הזו שלי, ה- "לבד" הזה הוא לאו דווקא בפני החברים היקרים
בפורום, אלא יותר כלפי החברים הקרובים שהם אלו שרואים, מדברים ומרגישים
אותי.
בפניהם אני מעדיפה לא לדבר יותר... כי, כפי שכבר אמרתי, הם בעצם אלו ש-
"סובלים" ממצבי הרוח, מהדברים החוזרים ונשנים שאני אומרת שוב ושוב.
כאילו אני שומעת מהצד השני "הנה עוד פעם היא אומרת אותו דבר" והרי הם...
כבר אמרו את מה שיש להם לומר... הם עזרו ותמכו... הם כבר לא יודעים מה
לומר מעבר למה שכבר נאמר, זה כאילו להציב אותם בפני מצב לא נוח !
וכאן הבחירה שלי. להתמודד לבד, עם חברי הפורום פה ושם (למרות שגם כאן
כבר נאמר הכל...) אבל לא עם האנשים הסובבים אותי... בפניהם הכל נראה
כשורה... ושוב אני חוזרת למסכה שפעם הזכרתי... אבל כנראה שאלו החיים !
הפחד שלי... הוא שמא מה שאני עושה עכשיו הוא הדחקה מחדש... למרות שאני
יודעת שזה במודע שלי... שאני חושבת על זה ומדברת לפעמים על זה (כאן
בפורום, או עם חבריו)...
האם לא לדבר בפני חבריי ובני משפחתי על הנושא הזה (למרות שהוא מטריד
אותי לפעמים) הוא הדחקה ?
ושוב... אני מרגישה שאני מדברת על דברים שוליים...
כבר לא נעים לי...
27/6/2000
חזרתי למקום ההוא...
חשבתי שאני גיבורה, שאוכל להתמודד עם זה, שאוכל כך סתם לטייל לי בטיילת,
לשבת במסעדה, שאוכל ללכת לים, שזה לא יחזור אליי, שזה לא יציף אותי...
אבל, כמובן, טעיתי !!! ובגדול !!!
מייד כשהגעתי לעיר הרגשתי משהו מוזר, מן ערוב כזה של געגוע ופחד.
אהבתי את המקום הזה פעם, הרי חייתי שם 3 שנים !!! זה היה הבית שלי, אבל
יחד עם זאת גם הסיוט שלי !
כל כך פחדתי לפגוש "אותו", לאן שהלכתי העיניים שלי חיפשו, אולי אראה
אותו... מה אעשה... איך אתנהג...
כל כך פחדתי...
הטיול הפך לעינוי...
פחדתי לצאת החוצה, העדפתי להישאר בפנים ! לא רציתי להעמיד את עצמי במין
ניסיון שכזה, אך החברים שהיו איתי לא הבינו ולא נתנו לי להישאר... אז
יצאתי... ופחדתי !!!
השיא היה להגיע לאזור שבו גרתי, שבו הוא גר, ששם זה קרה... לא יכולתי
למנוע את ה- "ביקור" במקום הזה (כי זה לא היה תלוי בי, פשוט לקחו אותי
לשם, בלי ידיעה מה זה עושה לי...) וזה היה קשה ! רציתי לברוח משם...
ובקצרה... רציתי לברוח מהמקום שכל כך אהבתי...
ועד היום, שלושה ימים אחריי, זה עדיין איתי... המועקה, ההצפה, הרגישות,
הפגיעות... הכל !!!
27/6/2000
בעבר חזרתי למקום ההוא, אבל זה היה לפני שהכל עלה על פני השטח.
אז הרגשתי בטוחה, רצויה, אהובה, מקובלת...
לא יודעת מה יקרה מעכשיו והלאה... אני משערת שדי אפחד מהמעמד הזה...
לא חושבת שאוכל להתמודד עם זה כמו שהיה בפעם הזו...
כשאלמד להתמודד, כשאלמד לקבל את עצמי כך... אולי אז אחזור לשם...
בינתיים, אין סיכוי בזמן הקרוב.
חשבתי משום מה שהכל עבר והתגברתי... מסתבר שלא... שיש דברים שמעלים הכל
בבת אחת, ברמה הרבה יותר גבוהה, אז הנה אני כאן...
חשבתי שאני גיבורה ! תראו מה קרה !!!
אבל... אני נותנת לעצמי עוד זמן.
אני לא אמנע מעצמי להגיע למקום שאני כל כך אוהבת, בגלל איזה מנוול אחד
אני עוד אגיע לשם... רק עוד קצת זמן, שאלמד לחיות עם זה, ואחר כך... אני!!!
אראה לו שהוא לא הצליח לשבור אותי !!!
אבל... זה ייקח עוד זמן... בינתיים הוא כן שבר אותי !!!
אבל אני עוד אוכיח אחרת !
5/7/2000
לכל החברים הנפלאים בפורום...
הצלחתם לרגש אותי עד כדי דמעות !
תמיד ידעתי שאתם כאן, אוהבים ותומכים, אבל הפעם הרגשתי את זה ממש !!!
חיזקתם אותי עוד יותר ממה שכבר חשבתי שאני חזקה...
נתתם לי עוד יותר כוחות ורצון להמשיך הלאה בשביל הארוך הזה... שלפעמים
נראה שהוא לא נגמר, לפעמים מרגישים שהוא דרך ללא מוצא... אבל, איכשהו
מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה... וזאת הרבה בזכותכם !!!
אני מקווה שלכם אין ציפיות גבוהות מידי... ממני... כי תמיד יש את הפחד
הזה שלמרות שעכשיו יש עליה, הרי אחרי זה תבוא הירידה...
אוהבת כל אחד ואחת מכם
ומחבקת חזק חזק
|
|