|
17/8/2000
חזרתי שנתיים וחצי אחורה... זיכרון מן העבר...
קראתי הודעה... שהזכירה לי משהו שכנראה שכחתי או הדחקתי...
זכיתי "ממנו" למשפטים כמו:
"למה את לא זורמת", "תפסיקי להיות רצינית", "למה את כבדה"...
ונורא השתדלתי לקיים את הציפיות...
אבל היו לי את הגבולות שלי...
אבל... לא עזרו לי הגבולות... כי הוא חצה אותם !
דברים ומילים ש- "הוא" כל הזמן היה אומר לי ופשוט זה נראה כמו שהוא תכנן
את כל זה לאורך זמן עד שעשה את זה...
וזו... הרגשה לא נעימה לחשוב איך נתתי לו לעשות בי כאלו מניפולציות בלי
שבכלל ארגיש
אויששששששש התמימות
עד עכשיו חשבתי שזה היה מעין "אינסטינקט" של גבר שלא יכול יותר... אבל
כשאני חושבת על זה עכשיו זה פשוט לא!
הוא פשוט תכנן את זה !!!
איך לא שמתי לב לעזאזל ? איך הוא יכול היה לשחק בי כך ?
לתכנן את זה מראש ? ולדעת מה תהיה התוצאה הסופית ???
איך לא עליתי על זה... כל הזמן הזה ?
איך לא ראיתי לאן זה מוביל, ואיפה זה יכול להיגמר ???
איך הייתי תמימה כזאת, לעזאזל
זה היה כתוב על הקיר !
ולא רציתי להאמין
כאילו המשכתי את זה לראות איפה הגבולות
לא האמנתי שזה יכול לקרות, וזה מה שמזעזע כאן
שאם לא הייתי משחקת את המשחק הטיפשי הזה - זה בכלל לא היה קורה !
ואמרתי לא !!! באמת שאמרתי !!!
18/8/2000
אני יודעת שאני לא אשמה, הצלחתי כבר להשתכנע בכך
אבל מידי פעם ככה צף ועולה הרעיון של "אולי"...
ואני אומרת לעצמי: די עם המחשבות האלו - את יודעת שאת לא אשמה... ובכל
זאת הם עולים כך מידי פעם... כך, בלי שליטה עליהם...
בעקבות הזיכרון הזה ניתנה לי הזדמנות לראות את התמונה הכמעט שלמה שלי...
תמונה שהיו חסרים בה כמה חלקים... והיא לאט לאט מתחילה להיות שלמה...
אז אני יכולה רק להודות לך בזה...
מה שהכי מפחיד אותי בגילוי הזה הוא שנכון שאז הייתי תמימה, אבל לא
השתניתי, האירוע הזה לא גרם לי להשתנות, נשארתי אותה אחת... ואני פשוט
מפחדת שזה יכול לקרות שוב... שוב מניפולציות של מישהו בלי שאשים לב
לכך... שוב תמרונים ומילים כאלו שתמיד קונות אותי...
אז איך אוכל למנוע שזה לא יקרה שוב...
אני יודעת שהיום אני מפחדת ליצור קשר עם מישהו... ולא בגלל שקשה לי
לראות גבר כפי שהוא, שאולי יעלה בי זיכרונות מרים...
אלא בגלל שאני פוחדת שבלי שאשים לב זה יכול לקרות שוב...
הפחד הוא מלהיות מתומרנת שוב...
מלסמוך על מישהו... כי אולי התמימות הרבה שלי לא תיתן לי לראות את
הדברים האמיתיים, את עצם קיומן של מניפולציות...
כי גם אז לא ראיתי ולא הרגשתי, ונתתי לזה לקרות (לקשר לא ל...)
הפחד הוא ממצב שזה לא יהיה אמיתי וכנה ואני לא אוכל לראות את זה...
ולכן אני מקדימה תרופה למכה ולא מנסה לבנות אפילו קשר כזה...
20/8/2000
מה יקרה אם אני אראה "אותו" ככה סתם ברחוב...
כבר הרבה זמן אני חושבת על זה...
לכל מקום שהולכת, הוא תמיד נמצא איתי... במחשבותיי...
כל הזמן מנסה לצייר במוחי את הרגע בו אפגוש בו במקרה, מה אעשה, איך
אתמודד מולו, מה אומר? אם אומר... האם אהיה חזקה ? האם אוכל לעמוד מולו
ולומר לו מה הוא גרם לי...
האם אכעס ? האם אתעלם ? האם שוב הוא יצליח לומר את כל המילים היפות
שלו... שתמיד הצליחו לעבוד עלי ?
ואולי המילים לא יצאו לי מהפה ? והוא לעולם לא ידע מה הוא עשה ? מה הוא
גרם ?...
ואולי אני פשוט אברח מהמקום... אסתגר לי חזרה בעולם הפנימי הזה שלי...
ועד הרבה הרבה "אוליים" כאלו...
ובעצם... איזה "כבוד" יש לו בכלל להיות חלק ממחשבותיי ???
סתם מחשבות ותהיות
אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להתמודד עם זה...
למרות שיש לי כל כך הרבה מה לומר לו...
כל כך הרבה להוציא, לצעוק, להתנקות...
להעביר את הכדור לידיו, שהוא ירגיש אשם, למה אני ???
ויחד עם זאת... יודעת שלא אעמוד בזה... שאברח, אעבור לצד השני של
המדרכה, אתעלם, אסמיק או אחוויר, אפחד... אתאבן... הכל... רק לא אוכל
לעמוד מולו !
כל כך הרבה רגשות ותחושות...
שלפעמים רוצה שזה באמת יקרה, רק כדי להוכיח לעצמי שטעיתי, שאני חזקה,
מתמודדת, שורדת !!!
20/8/2000
מה שמוזר אצלי... שאני לא יודעת אם אני אפילו כועסת
אני לא מרגישה שאני צריכה להוציא "עצבים" על מישהו או משהו... הלוואי
וזה היה, אז הייתי יכולה להגדיר טוב יותר את התחושות שלי...
יש רק את ההרגשה של הסקרנות מה יהיה אם...
אני לא מרגישה שהייתי רוצה להוציא עליו את הכל... אלא הייתי רוצה להעמיד
אותו במקום... לתת לו להבין מה הוא עשה...
במיוחד מדמיינת את אישתו שומעת את כל זה, ואת הפרצוף שלה...
יש לי מעין תסריט בראש... ככה... שלב אחר שלב... מה אני אומרת, מה הוא
אומר, איך היא מגיבה, איך הפנים שלה נראות באותו רגע...
ממש אופרת סבון ;-)
אבל אין בי את האגרסיביות שאולי הייתי רוצה שיהיה, כי זה אולי היה משחרר
אותי קצת מהתחושות שיש לי...
אולי זה היה גורם לי לכעוס קצת...
פתאום אני תוהה... איך יתכן שאני לא כועסת... ???
|
|