ביום שלישי הלכתי ביחד עם הורי לתחנת המשטרה בקרית-גת ושם הגשתי את התלונה נגדו.

גם היום שנה וארבעה חודשים לאחר המקרה, אני עדיין חווה סיוטים הקשורים במעשה הנוראי הזה. למרות שכרגע הכל מבחינת כולם נרגע, מבחינתי זה לא נרגע, אני צריכה לחיות עם ההרגשה הזו כל שעה ושעה מחיי.
המקרה הזה גרם לי לתהות לגבי נטיותי המיניות.
אני לא מסוגלת לחשוב על קשרים עם גברים.
אני לא יכולה לבטוח בהם.

המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשגבר מתחיל לדבר איתי היא העובדה שהוא חושב עלי כאובייקט מיני וכאובייקט שקל לנצל בגלל תמימותי. אני לא יכולה להסתובב בשבילי הקיבוץ לבדי, רק באור יום וכאשר אני קובעת עם חברה שמחכה לי בקרבת מקום.

כל יום בדרכי מבית הספר אני רואה אותו בחוץ משחק כדורגל, נהנה מהחיים, ואני צריכה להאבק בתוכי עם ההרגשות שכל פעם מחדש מתעוררות.

אפילו משפחתו שפעם היתה כמעט כמו המשפחה שלי, מתעלמת ממני.

אישתו של אח שלו שגם היא בת קיבוץ, אמרה לילדים שלה לא לשחק עם אחי.

עד כדי כך סולדים ממשפחתי.
כאילו אני אשמה, שאותו אדם חולה לקח החלטה שגויה ולא טרח לחשוב אפילו לא לשניה אחת שאפילו אם האיום שלו אני בסופו של דבר אתלונן.

אני שעודדתי חברות קרובות שלי להתלונן על נבלות חסרי לב, לא אתלונן על האדם שחיבל בחיי?

כמו שאדם שלוקח חיים משלם את המחיר על עבירה זו.
גם אדם שלוקח נשמה צריך לשלם את המחיר.

אני חיה במציאות לא פשוטה. אני חיה בקיבוץ שבו כולם מכירים את כולם, וכאשר קורה משהו בבית שלי יום אחרי כל הקיבוץ יודע.
כל אדם בעל דעות שונות, כבודי נפגע.
אני מתהלכת עם ראש בריצפה, והוא, הוא מתהלך חופשי כאילו דבר אינו קרה.
בסביבה שאני חיה בה מאוד חשוב השם שלך.

אני יודעת מה קרה באותו היום.
ואין לי שום סיבה להרגיש חוסר ביטחון, כיוון שאני מעולם לא עשיתי דבר רע לאדם.
בטח לא למי שתמך כל כך באמא שלי.
אבל ניצול, מכל סוג שהוא, פשוט אינו מתקבל, נשברו הכלים.
אני לא משחקת את המשחק הזה יותר.
אני באתי מתוך כוונה תמימה לחלוטין לעזור בבעיה פשוטה ביותר שבסופה נהרסו לי החיים.
אני לא חושבת שלאדם כזה מגיע הזכות להסתובב חופשי.
ובטח לא שיטוהר שמו.
ושמי יתלכלך.

זה תמיד ילך איתי. לכל מקום. זה חלק ממני, ואין לי רצון להעלים את זה.
זה קרה, אני מתמודדת כל יום עם חוסר האמון ואיבוד התמימות.

אני מקווה מאוד שהכל יגמר ואני אוכל להעניק את הסיום המגיע לו, ולעולם לא לפתוח את תיבת הזיכרון הזו.
הפצעים יגלידו אך הצלקות ישארו חרוטות בנפשי, לנצח.