3.2.03  

אני אתחיל מההתחלה.
מהרגע שנכנסתי לבית המשפט ועד שיצאתי ממנו.
כמובן שאני לא אפרט כל מיני דברים כי אני לא ממש זוכרת איך הם נאמרו או נעשו.

נכנסנו לבית המשפט, אמא שלי ואני.
הגענו לפני הזמן, אז הלכנו למזנון שם והזמנו לשתות ואמא קנתה לי ביסלי גריל (ידעתי שאני אצטרך את זה).
לא נגעתי ואפילו לא בטיפה בתה שהזמנתי.
פשוט לא יכולתי להכניס שום דבר לפה, היתה לי בחילה נוראית, פחד נוראי שהינה הוא עוד מעט בא ואני צריכה לראות אותו, להתמודד מולו.

אחרי חצי שעה בערך אמא שלי שמעה שקוראים למישהי שהיתה במזנון לחדר של השופט ששופט במשפט שלי. אמא שלי שאלה אותה משהו, לא ממש הצלחתי לעקוב ואז היא קראה לי והלכנו.

התובע שייצג אותי ראה אותנו ונתן לאמא שלי את העדות שלה ואיתי הוא ישב על העדות שלי.
קראנו ביחד
הוא שאל אותי שאלות הנחיה
הסביר לי מה הולך להיות שם

בערך רבע שעה לפני שהכל התחיל נתקפתי חרדה עצומה והתחלתי לרעוד.

אמרתי לאמא שלי שעמדה לידי בשיא הלחץ שאני רוצה לצאת החוצה ושתעזוב אותי כבר.

יצאתי החוצה ואחרי כמה דקות הגיעה אישה מדהימה, שהסתבר שהיא תובעת יחד עם התובע שמייצג אותי.
היא התיישבה לידי ואמרה לי שהיא מבינה מה עובר עלי ושהיא גאה בי שיש לי את הכוח לעמוד בזה.
שאני מהווה דוגמא לכל מי שעבר את זה, שזה חשוב ושזה מצווה.

היא סיפרה לי שהיא עברה דבר יותר חמור ממני, אבל היא לא יכולה לעשות משהו עם זה כי חל חוק ההתיישנות.

בעקבות מה שקרה לה, היא החליטה להילחם באותם אנשים מבפנים. התגייסה למשטרה ולמדה להיות עורכת דין.

היא כל כך עזרה לי, כל כך תמכה בי. הרגשתי איך שוב אני מקבלת כוחות.

הנה אני לא אהיה היחידה שעברה את הדברים הנוראיים האלה באותו חדר.

בזמן שדיברתי איתה העובדת הסוציאלית באה, דיברתי איתה, עשיתי ביניהן הכרה ואחרי כמה דקות הלכנו לאולם של השופט.