09.12.02  

מתקרב היום שאני אסגור את המעגל, אותו אחד שנפתח לפני שנה ומשהו.

אותו אחד ששיבש את חיי שחיסל את תמימותי ואת אמונתי.

אני כבר לא מפחדת להתמודד עם אותו אדם פנים מול פנים.
אני חושבת שהוא יותר מפחד.
אני חושבת שהוא יודע מה שהוא עשה.
ואין מנוס מתשלום על הטעות.
טעות?
אולי לא...
זה היה מתוכנן... אז איך זה יכול להיות טעות?
אני כבר לא יודעת איך להגדיר אפילו...
ולמה אני מנסה בעצם למצוא תירוצים בשבילו?
או שאולי זה בשבילי?

אז אני לא יודעת אולי אני מנסה למצוא תירוץ כדי לעשות את הפחד פחות כואב?
או שאולי אני מנסה לשכנע את עצמי שזאת היתה התחלקות?
ואם זאת היתה התחלקות אז מה יקרה אחרי?
אולי הוא התחלק שוב?
ולמה אני מפחדת ממנו, הרי הוא מפחד ממני יותר.
אני יותר חזקה ממנו.

כשאני עוברת ליד הבית שלו, יש לי צורך ממש חזק לפרוץ לבית שלו ולהרביץ לו.
לפגוע בו. כמו שהוא פגע בי.

אבל אז אני נזכרת שאני צריכה לתת לבית המשפט ולמשטרה לעשות את עבודתם.
והם עושים.
הם אפילו זוכרים אותי.

כל העלבון, הפחד, העצבים, כל רגש שיש בי, הכל מחכה לאחר המשפט.
אני חייבת לעשות את זה.
ואני אעשה את זה.
כי לא מגיע לו לצאת כאילו לא קרה כלום.

אני מתפללת שבית המשפט יאמין לי.
אני לא רוצה עונש קטלני.
זה לא מה שאני מחפשת...
אני מחפשת את "האישור", שיאמינו לי. שיגידו שאני צודקת.
שיש אמת בדבריי.
אני יודעת מה קרה.
וגם הוא יודע.

הוא יודע ויש לו הרבה מה להפסיד.

אני הפסדתי הרבה דברים, אבל אותי לא שאלו אם אני מעוניינת להפסיד אותם.
הוא בחר.

אני מקווה שבסופו של דבר יאמינו לי.
ויתנו לו את העונש המגיע לו.

בנתיים נותרו עוד 56 יום, ותאמינו לי אני סופרת אותם.

אני לא אתן לו לשבור אותי.

אף אחד לא יצליח לשבור אותי.
כל יום אני מתחזקת יותר, וכל יום אני מאמינה יותר בכוחה של המערכת.

אני מקווה שהיא לא תאכזב אותי.