שוב אחרי כל כך הרבה זמן
הסתכלתי על עצמי במראה
בחנתי כל איבר שלגופי
וגיליתי רק כמה אני שונאת
את מה שמשתקף מולי.
אני מביטה עליי
ועל המראה משתקפת דמות
דמות שאיני מכירה כלל
שלא רוצה להכיר
אני כל כך שונאת אותי.
אני שונאת את העיניים
שלא מצליחות להחזיק את הדמעות
אני שונאת את המבע שלהן
המבע המפחיד והקר
שמביע שנאה כה עמוקה.
אני שונאת את השפתיים
אלה שלא מעיזות לבקש עזרה
נדמה היה לרגע כאילו
הן מנסות להגיד דבר מה
אבל נשארות סגורות.
אני שונאת את האף
זה שמתקשה לנשום
זה שלא מצליח להכניס אויר לריאותיי
ומכביד עליי כל כך
את היום ואת הלילה.
ואז אני מביטה על הידיים
על זרועותיי
וכל כך שונאת את מה שאני רואה
את כל החתכים הישנים שעוד לא הגלידו
ואת כל החדשים שיישארו עוד זמן רב.
הבטן.
אותה בטן שעד לא מזמן
הכילה חיים בתוכה
וכבר לא
ליאור כבר איננה שם.
שונאת גם את הרגליים
אלה שלא החזיקו מעמד
אלה שנתנו לי ליפול שוב ושוב
אלה שרעדו כל פעם מחדש
ואלה שנתנו לי לברוח.
אני מביטה בי ושונאת
שונאת כל איבר שמשתקף מולי
שונאת שאומרים שאני נראית טוב
שונאת יופי הכי בעולם
שונאת להיות יפה.
