ושוב...
שוב הכאב
שוב הזיכרונות הנוראיים
והסיוטים שלא מרפים
עד שכבר הרגשתי שאני באמת מתקדמת
שבאמת התקדמתי כמה צעדים
ואפילו היו ימים שבהם הייתי מאושרת
וחיוך היה מבצבץ על פניי
ככה מהבוקר עד הערב
אבל לא!
הרי כל דבר טוב סופו להגיע
האושר היה חייב להסתיים
הייתי חייבת לחזור אלף משבצות אחורה...
למה?
למה זה כל כך קשה?
למה זה צריך להיות ככה...
אני לא רוצה ליפול שוב...
ואני לא רוצה לחזור שוב לסכין...
לא רוצה להיות חלשה
רוצה להתגבר
רוצה לעבור את התקופה הרעה
רוצה להמשיך
רוצה ולא יכולה....
