החדר של מירית

סיפור חיים

בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בת 7 וקצת...
זו הייתה שנה קשה.
בדיוק שבוע לפני יום ההולדת שלי סבא שלי נפטר,
אז גיליתי לראשונה את המוות.
פתאום הבנתי שבני האדם לא חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה כמו באגדות... הם
מתים בסוף!
כל העולם התהפך לי. לא יכול להיות...

אז התחלתי שנה חדשה בבית הספר, כיתה ב', כבר לא הכי קטנה
ואז התחילו המקרים...
בהתחלה רק רמיזות וליטופים תמימים... נעימים...
אחריהם הגיעו התירוצים לגעת, המשחקים, החדירות... הכאבים...
הוא היה המורה שלי לספורט.
הייתי טובה בספורט והוא עודד אותי מאוד להתקדם... להתאמן עוד ועוד... איתו...
היה לוקח אותי לתחרויות אפילו כשהייתי קטנה מגיל המשתתפים... אז מה?
לא הייתי קטנה בשביל המשחקים שלו...

זה נמשך שנה.
לאחר מכן הוא עזב את בית הספר, את העיר... עבר עם אישתו וילדיו דירה.
אחרי אותה שנה הדחקתי לגמרי והמשכתי הלאה עד שבגיל 12, בדיוק ביום ההולדת
שלי, נסעתי באוטובוס וגבר שעמד לידי נגע בי ואני לא זזתי.
בשלב מסוים העיניים שלנו נפגשו והוא חייך... החיוך הזה... היה לי מוכר...
באותו הלילה הלכתי לישון והחלומות התחילו להציף... חלומות מבולבלים וחסרי
היגיון לחלוטין.
לקח לי כמעט שנה להבין מה באמת קרה ועוד שנה להודות בזה בפני עצמי...
כי הרי לא יכול להיות!!! הייתה לי ילדות מאושרת! מושלמת... היא הייתה... אני
דיי בטוחה... לא?

בגיל 14 עליתי לכיתה ט' בתיכון ושם זה קרה בפעם השנייה...
שוב מורה... האירוניה...
שוב נגיעות, נשיקות, ליטופים, משחקים של גדולים... והרי אני כבר מנוסה...
ניסיתי להתנגד הפעם, ניסיתי למרוד...
הסתבכתי עם כולם.
הוא כעס, המחנכת כעסה, ההורים הוזמנו לשיחה...
כולם מאוכזבים והמומים... "היא הייתה כזאת ילדה טובה! מה קרה לה?" (אמא ואבא
באחת השיחות)
וכמו שהמחנכת שלי אמרה כשפניתי אליה בבקשת תמיכה (להגנתה אגיד שהיא לא ידעה
שהוא פוגע בי "ככה"...) "אם הוא החליט לעשות את זה, כנראה שמגיע לך!"
משפט שלעולם יישאר חקוק בזיכרוני למרות שיודעת שהיא לא התכוונה...

זה עדיין פגע, במיוחד שכל מה שרציתי זה מעט הבנה ומישהו שיעמוד לצדי לשם
שינוי...
שיגיד שאני לא באמת רעה....
אחרי השיחה הנוראית הזאת קרה בדיוק ההפך... כדי להשליט מעט סדר ושלום, הורי
הציעו שאני אתנצל בפניו והוא מצידו יוותר לי וייתן לי לחזור לכיתה שממנה
"הורחקתי" כחודשיים וחצי עד לשיחה עם ההורים (היום קשה לי להאמין שנאבקתי
לחזור לכיתה שלו).
לא רציתי אבל אולצתי להתנצל... אז התנצלתי בפניו... אני מתרפסת והוא עסוק,
בודק כמה עמוק הוא יכול להביט בחזה דרך החולצה שלבשתי... לא זזתי, מקבלת
עליי את הגזירה...
שוב זה נמשך שנה...
הוא היה בניסיון לשנה ולא קיבלו אותו לקביעות.
לשם שינוי המזל שלי משתנה לטובה...

המקרה השלישי קרה בצבא, הייתי בת 18 וחצי, הוצבתי בבסיס שלי אחרי קורס ממושך
והייתי נרגשת.
אחד מאנשי הקבע בגף היה מאוד לבבי אליי...
כולם היו נחמדים מאוד ואדיבים, אבל הוא? הוא היה יותר...
הוא ממש לקח אותי תחת חסותו ועד מהרה הוא היה ממציא תירוצים למה אני צריכה
להישאר כשכולם כבר הולכים לחדרים, למה דווקא אותי הוא לוקח לעבוד איתו, למה
הוא משנה לי תורנויות ושבתות איך שנוח לו...

הוא היה שני אנשים: הראשון שהכרתי, שמאוד הערכתי והערצתי, הוא היה האיש הלבבי
והחביב על כולם, מוכן לעשות הכל עבורך, רק תבקש...
האב האוהב, הנותן, המכיל, הדואג, זה שירוץ באמצע היום לגן של בנו כי הילד נפל
מהמגלשה ורוצה רק את אבא. לכל הדעות, אב השנה!
השני... את השני לא אהבתי, פחדתי ממנו...
הוא היה תחמן ומניפולטיבי... ידע בדיוק את כל נקודות התורפה שלי ולא מיאן
להשתמש בכל אחת ואחת מהן כדי לקבל את מבוקשו.
הוא היה זה שהכאיב ופגע, השפיל ודיכא...
כשהוא היה מסיים אז היה "מופיע" הראשון, הנחמד...
הוא היה זה שדואג שאני אתאושש, הוא היה עוזר להתלבש, מזיז את השיער מהפנים,
מנקה את המדים, הוא היה זה שעזר לי להמציא תירוצים לשאלות הרבות שנשאלתי...