בשנת 2000 עלינו לארץ. הייתי מלא תקווה שפה, בישראל, אני אתחיל לחיות מחדש. שאמצא חברים אמיתיים, שאשכח את מה שעברתי, שאפטר מהכאב, מהזיכרונות, אבל...
בשנת 2002 התגייסתי לצבא. בגלל הלחץ שיש בצבא התחלתי להרגיש עוד יותר גרוע. אבל לא יכולתי ללכת לקב"ן, לא יכולתי לספר את ה"סוד". ניסיתי להתאבד בצבא. בעצם, ניסיון התאבדות הזה היה יותר כמו "צעקה" של הנשמה שלי. אני לא חושב שרציתי למות, יותר נכון שרציתי שיראו אותי כבר, שישימו לב עליי. לא יכולתי לסבול יותר את הכאב כזה, כאב שעולה בך כמו גל ובא לך לצעוק... לבכות... למות. אחרי זה שלחו אותי לטיפול לקב"ן, זה היה ב-2003.
אבל הטיפול לא היה עוזר לי. לא בגלל שקב"נית לא מקצועית, אלא בגלל שאני שתקתי. שתקתי 10 שנים. אפילו בטיפול שתקתי. לא מדבר על זה, לא מספר על זה. לא מאמין. רק שותק וסובל. אבל לאט לאט התחלתי להיפתח. הכי קשה זה לעשות את הצעד הראשון, להתחיל לדבר.
מי אני עכשיו? מה איתי עכשיו?
עכשיו אני רק ב"תחילת הדרך", רק לפני אולי חודש התחלתי לטפל בעצמי, לטפל באופן רציני בעצמי. התחלתי לקבל עזרה של קב"נית, הבנתי הרבה מאוד דברים. עכשיו אני לומד איך להתמודד עם זה, איך להסתדר ולחיות עם זה. הבנתי שממש לא שווה למות בגלל זה. למות? למות בגללו? למה, מה קרה? מי הוא בכלל? הוא סתם מפגר אחד שבנה את עצמו על ההשפלות של חלשים. שיישרף בגיהינום! בגלל שלא סיפרתי בזמן על מה שהוא עשה לי, הוא לא קיבל את העונש שמגיע לו. אבל הוא עוד יקבל את שלו, אולי לא פה, לא בחיים האלה, אבל כשהוא יהיה "שם,למעלה" הוא בטוח יקבל את מה שמגיע לו.
אני גם הבנתי שזו הייתה טעות לשתוק כל-כך הרבה זמן. עכשיו, כשאני מדבר, אני כבר מדבר יותר חופשי. אני יותר פתוח. אני יותר שמח. אני מקבל את זה, אני מקבל את מה שעברתי. אני לא שותק. כן זה קשה, זה כואב, אבל לשתוק עוד יותר כואב. לפעמים עצוב לי, מאוד עצוב. לפעמים אני נורא בודד, לפעמים אני מרגיש ריקנות. לפעמים יש פלאשבקים.
השחרור מהצבא בעוד 3 חודשים נורא מפחיד אותי. מה יהיה? איך אהיה בלי טיפול? בלי קב"נית? בלי עזרה? אני צריך להתכונן לזה. אין לי זכות "לבכות". אני חייב להיות חזק. כן. לעשות עוד צעדים קדימה. מה שאני כותב פה זה גם צעד אחד קדימה. אני חייב להגן על עצמי, חייב להתחזק כדי לא ליפול חזרה.
לפני חודש עשיתי מאמץ. מצאתי דרך האינטרנט כמה ישראלים שמחזיקים חומרי פורנוגרפיה של ילדים במחשבים שלהם, אספתי מספיק נתונים עליהם והלכתי למשטרה. הגשתי תלונה נגדם. עכשיו זה בטיפול במשטרת ישראל, שיהיה להם "חופש נעים" מאחורי סורג ובריח. גם זה היה צעד אחד קדימה.
אני לא מרגיש יותר אשם בכלום. אני לא אשם שהוא עשה לי את זה. אני לא אשם ששתקתי 10 שנים. חייתי תחת ההשפעה של הפחדים, ההשפעה של הרגשות. האם זה רע? לא. לפחד זה טבעי. אין בן-אדם שלא מפחד מכלום. רק שחבל על 10 השנים שנשרפו לי. חבל שלא הייתה לי ההבנה.
עכשיו אני עושה עוד צעד קדימה. אני בונה את האתר, אתר אישי, אתר על בעיה של התעללות, על נפגעים, על החיים בסבל. אני רוצה לעשות משהו טוב בחיים, אני רוצה שלא רק האנשים ש"נדפקו" מזה יטפלו בבעיה הזאת. כולם צריכים להיות עם "עיניים פקוחות".
לפעמים אני חושב "אילו זה לא קרה, איזה בן-אדם הייתי יכול להיות עכשיו?" טוב או רע? חזק או חלש? מאושר או לא? לא יודע. יכול להיות שמה שקרה דווקא "עזר" לי לא ליפול למטה, לא יודע.
יש גם דברים קשים ש"משגעים" אותי. כמה אנשים נוספים סובלים מזה? כמה שותקים? כמה נפלו בגלל זה? סמים, אלכוהול, פשעים, זנות? כמה התאבדו? ולמי אכפת מהם? לי אכפת. למי עוד? כמה ילדים וילדות, נערים ונערות תוקפים עכשיו, אפילו ברגעים האלה שאני כותב את זה? בישראל? בעולם? ומי ידאג להם? קשה. קשה וכואב. אבל זה גם נותן לי כוח, כוח להמשיך "לעלות למעלה" וכבר אין שום דרך חזרה, אני רוצה לעבור את כל המדרגות, עד הסוף.
