תחילת הקיץ 1994.
כיתה ד', עוד מעט החופש הגדול. המטפלת שלי - האמא השנייה שלי - עוזבת, היא עוברת לגור בעיר אחרת אבל אמא שלי עדיין בעבודה כל הזמן, היא עדיין חושבת שאני ילד קטן ואני צריך מישהו שיטפל בי, שיעזור לי בלימודים, שיכין לי אוכל, שישמור עליי. אמי מצאה בשבילי מטפל חדש - גבר בן 40. בעיניים של אמא הוא בן-אדם אינטליגנטי, בוגר, חכם - לא ילמד את הבן שלה משהו רע וחוץ מזה ילד, בן, שגדל בלי אבא - זה לא טוב. בן צריך להרגיש את ההשפעה של גבר, את "היד" של גבר. הרגשתי, כן הרגשתי, ולא רק את היד....
אני לא זוכר כמה זמן "היה הכל בסדר, עד שזה קרה", אבל לא הרבה. עדיין לא התחיל החופש,עדיין הייתי בבית הספר.
יום אחד "זה קרה". היה בערך 11 בבוקר. אני זוכר את זה בדיוק כי השיעורים היו מתחילים ב-12:30.
הייתי לבוש, מוכן לצאת לבית הספר. הייתי בחדר של אמא ו... לא יודע מה דפק לו בראש, הוא התקרב אליי, ממש התקרב אליי, שם את הידיים שלו על הכתפיים שלי, אמר ש"יעשה לי משהו נעים". הכניס את היד שלו לתוך המכנס שלי, השכיב אותי על המיטה, על הבטן. אני זוכר איך הוא הוריד לי את המכנס ותחתונים. אני זוכר איך הוא שכב עליי.
אז פחות או יותר הבנתי את הכוונות שלו, את מה שהוא רצה לעשות. אמרתי לו "עזוב אותי, אני צריך ללכת לבית ספר". ניסיתי לקום אבל הוא החזיק אותי בכוח, אמר לי "עוד מעט תלך".
אני זוכר איך הרגשתי... כאילו קשרו אותי בחבל. אני רוצה להפסיק את זה, אני רוצה לצאת מהידיים שלו, מהמצב הזה אבל אני לא יכול, אני לא שולט על המצב, אני לא יכול כלום...
זה הפחיד אותי, בלבל אותי והוא עשה לי "את זה". לעזאזל עם "הוא עשה לי את זה"! לעזאזל הכל! הוא אנס אותי, כן, בדיוק, הוא אנס אותי ובסוף אמר לי "מותק, אל תספר לאמא שלך, בסדר?".
אמרתי לו "כן" אבל מה עוד יכולתי להגיד לו? רציתי לעוף משם, לעוף ממנו, רציתי לנשום אויר ולשכוח את זה ולא סיפרתי את זה שנים.
אני זוכר איך הגעתי לביה"ס. איחרתי לשיעור הראשון. עליתי במדרגות לקומה השנייה, נכנסתי לפרוזדור והרגשתי את המצב שאפילו עכשיו אני לפעמים מרגיש אותו. הפרוזדור ריק, כולם בשיעור, שקט מוחלט. הפרוזדור גדול, ארוך. מימין קיר ודלתות לכיתות, משמאל חלונות. חלונות גדולים, ענקיים, עם סורגים. על הרצפה צל מהסורגים וקרני השמש על הרצפה ועל הקיר. שמש, שמש ששורפת אותי, שורפת את העיניים שלי. חם. פרוזדור כזה ריק... שקט... גדול... ואני כל-כך קטן... כל-כך בודד... כל-כך זר... ושמש, שמש, השמש המסריחה הזאת.
מאותו יום נסגרתי בעצמי, כאילו שבניתי "חומה" מסביבי. התחלתי להתבייש, לפחד. חשבתי שכל הילדים יודעים על מה שקרה לי, חשבתי שרואים עליי את זה, פחדתי שכולם יצחקו עליי,יקללו אותי. איבדתי את כל החברים. בעצם,מה זה אבדתי? לא אבדתי, התרחקתי מכולם. הם עדיין היו חברים שלי, קראו לי לשחק, לטייל, אבל אני לא יכולתי. לא יכולתי לצאת החוצה, לא יכולתי לדבר, כלום. הם היו בשבילי כמו סתם ילדים שאני לומד איתם, שאני מכיר אותם, אבל לא חברים. למרות זאת אף-אחד לא קילל אותי, לא הרביץ לי. פשוט אני בעצמי הייתי מחזיק את כולם במרחק. אני כאילו ששמתי "מסכה" על עצמי, "שיחקתי" כזה גבר, התחלתי לעשן סיגריות בגיל 11 (אבל בחיים לא נגעתי בסמים או אלכוהול).
אני זוכר איך שיקרתי למוכר בחנות שאני קונה סיגריות לאמא שלי, זוכר איך לפעמים גנבתי סיגריות מהקופסה של אמא. הייתי מתלהב מזה שבהפסקות יצאתי עם הבחורים מכיתות ח'-ט' כדי לעשן סיגריה. גבר,אני לא ילד קטן, אני גבר.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני שואל את עצמי "למה המורים שלי לא ראו בי שינוים כאלה, למה לא עשו כלום?". המורים ראו שאני מכונס בעצמי, שאני לא מדבר בשיעורים, שאני לא הולך לשיעורי ספורט, המורים תפסו אותי עם הסיגריות אבל אף-פעם לא אמרו לאמא שלי. למה?
בימים הייתי גבר, אבל בלילות הייתי אותו ילד קטן, עם החלומות, חלומות שלא יכולתי להגשים. בכיתי. בכיתי הרבה. הייתי בודד, הייתי ריק. חשבתי הרבה על מוות, חלמתי על מוות. הפסקתי ללמוד טוב, לא היה לי מעניין, לא היה לי מעניין כלום. דיכאון.
