Lisa Lipshires

Lipshires, Lisa, (1994). "Female perpetration of child sexual abuse: An overview of the problem."

Moving Forward, Vol. 2, No. 6, Retrieved from the World Wide Web:

http://movingforward.org/v2n6-cover.html

לפני 7 שנים, לקוחה של מרסיה טורנר, פסיכולוגית ממסצ'וסטס, אמרה משהו שזעזע אותה. אישה זו,
שעברה בעצמה התעללות מינית בילדות, חיה בבית עם מבוגרים אחרים וילדיהם, אמרה:

"… הילדה בת השלוש שמתגוררת בביתי מתחילה איתי ורוצה שאני אקיים איתה יחסי מין. אני חושבת
שאעשה את זה, כי אני יודעת שאהיה עדינה וטובה אליה, וממילא לא ניתן יהיה למנוע ממנה לעבור
התעללות מינית…".

למרות שטרנר יעצה בעבר לתוקפים ממין זכר, מעולם לא נתקלה בעבר באישה שרצתה להתעלל מינית
בילד. מודאגת, התקשרה למטפלים אחרים, אך איש לא נתקל במשהו כזה או שמע על תופעה של תוקפות
מיניות. טרנר הבינה שזו תופעה שיש לבחון והחליטה להפוך תוקפות ממין נקבה לתחום ההתמחות שלה.

בטסי ק., שורדת של התעללות מינית מצד אביה, נוכחה לפני 5 שנים שעברה התעללות מינית גם מצד
אמה. בעודה מתעמתת עם ההתעללות נעשתה בה, נשים אחרות באזור מגוריה אשר עברו התעללות מצד
אמן, החלו להתמודד בגלוי עם החוויות שלהן. "זה היה משהו שאנשים בקושי החלו לדבר עליו אז",
נזכרת בטי. למרות זאת, היא ונשים אחרות יצרו קבוצה לעזרה עצמית שנפגשה פעם בשבוע ובה שורדות
של התעללות מינית שנגרמה על ידי אישה.

בטסי ק. ומרסיה טורנר הן חלק מקבוצה קטנה ההולכת וגדלה של אנשים המתעמתים עם הנושא של תקיפה
מינית מצד תוקפת ממין נקבה. רבות חשות שהן חלוצות בקרב קשה כנגד הכחשה כלל חברתית
וסטריאוטיפים תרבותיים אודות נשים וגברים.

הכחשה חברתית

בחיבורה משנת 1993,"תוקפות מינית ממין נקבה: ההימנעות החברתית והבנת התופעה של נשים
המתעללות מינית בילדים" (שמור על מיקרופילמים באוניברסיטת Ann Arbor, מיסורי), לורי גולדמן,
פסיכולוגית מבוסטון, מנתחת את הדרך בה החברה מצמצמת את ההיקף וההשפעה של התעללות מינית
שמבוצעת על ידי נשים.

תחילה, התכוונה לערוך מחקר עומק אודות תוקפות ממין נקבה. היא הפיצה 315 מכתבים בקרב מטפלים
ומרפאות, פרסמה בעיתון גדול ויצרה קשר עם מספר קלינאים שטיפלו בתוקפים מיניים. כמו כן,
הדביקה 10 פרסומים על גבי פוסטרים במקומות בולטים לעין. חיפוש בן 8 חודשים הניב רק אישה אחת
שהיתה מוכנה לדבר על מה שעשתה. גולדמן ידעה ממקורות מהימנים שתוקפות ממין נקבה נמצאות
בטיפול אך האחראים על הרשומות העובדים במרפאות עמדו על כך שאין בטיפולם נשים כאלה.
בנוסף,48  שעות אחרי שנתלו, כל הפוסטרים שלה הוסרו. כשנכשלה באיסוף נבדקים למחקר שלה, החליטה
גולדמן להתמקד בהכחשה החברתית שגורמת לתוקפות ממין נקבה הפוך למטרה חמקמקה כל כך.

גולדמן גילתה שהכחשה של תקיפה על ידי נשים מובלעת עמוק לתוך אותה מערכת שנועדה להגן על
ילדים. היא גילתה שאחת המטופלות שלה התעללה בעבר מינית באחייניתה אך המקרה שלה לא הועבר
לטיפול הפרקליטות על ידי השירות למען הילד במסצ'וסטס. למעשה, אותה מטופלת הודתה מאוחר יותר
שהתעללה בשני ילדים נוספים אחרי החשיפה הראשונה שלה.

טיפול מסוג כזה אינו ייחודי למסצ'וסטס. במדינת וושינגטון לדוגמא, אשת מקצוע בתחום שירות
לקהילה סיפרה כי אחרי שתוקפת ממין נקבה הובאה בלפני שופט, הוא הכריז: "נשים לא עושות דברים
כאלה" וביטל את המשפט. במקרה אחר, סוהרת מניו אינגלנד, סיפרה לגולדמן כי בין האסירות היתה
רק אישה אחת שהואשמה בהתעללות מינית בגלל "רגישות של הציבור שלא איפשרה לתבוע תוקפות כאלה
בגלל האופי השמרני של אותה מדינה".

הדבר לא הפתיע את גייל ריאן, מנחת קבוצות במרכז קמפ למניעת תקיפות מיניות במדינת דנוור. היא
מצאה כי תוקפות בגיל ההתבגרות ממין נקבה, "סביר הרבה פחות שייתפסו ויועמדו לדין מאשר תוקפים
ממין זכר".

סוציולוג מאוניברסיטת איובה, קרייג אלן, אשר ערך מחקר בקרב 75 גברים ו65- נשים שהורשעו
בהתעללות מינית בילדים, מתייחס לסוגיה זו כסוג של "שמירת הסף" של החברה. הוא טוען שמהמקרים
הבודדים שהופנו לטיפול היו רק אלו שהמעשים שלהן היו כה מזעזעים עד שלא ניתן היה להמשיך
להתעלם מהם בשום דרג משפטי שקדם למשפט עצמו.
(Women and Men Who Sexually Abuse Children: A Comparative Analysis. Brandon, VT: Safer Society Press, 1991)

ההשערה של אלן לגבי שמירת הסף של החברה מסבירה גם מדוע כשכבר נעשה דיווח על תקיפה מינית
שבוצעה על ידי אישה, זו מוצגת שם כפסיכוטית ביותר או בעלת מופרעות עמוקה מסוג אחר.
רות מתיוס, פסיכולוגית מסנט פול, שעבדה עם תוקפות, מהן 50 נשים מתבגרות ו70- בוגרות, מציינת
סיבה נוספת לכך שרק לעתים רחוקות ניתן לראות נשים כאלה בטיפול – והיא שרבות מהן – אמהות.
במקרים כאלה, ילדים שעוברים התעללות לא רוצים להסגיר את אמהותיהם.

אם ילדים, אשר הסיפורים שלהם מהווים את הסיבה העיקרית לדיווח על תוקפים – עוברים התעללות על
ידי אמהות חד הוריות או שאלו מבצעות את ההתעללות יחד עם בני זוגן, חשיפה כזאת תגרום להם
להיות מורחקים מהבית למשפחה אומנת. לעומת זאת, כאשר התוקף הוא האב והאם אינה שותפה לתקיפה,
גילוי כזה מצד הילד לא יגרור סוג כזה של אובדן, טוענת מתיוס. "הם עדיין יהיו בביתם, עדיין
יהיה להם הורה ושלמות המשפחה לא תיפגע".

שכיחות של תקיפה בידי נשים

אם ילדים רק לעתים רחוקות חושפים את ההתעללות, ואם מתעללות ממין נקבה חומקות לעתים קרובות
מחקירות והליכי תביעה, מה ההיקף של תקיפה בידי נשים? בשל טבעה הנסתר של ההתעללות בילדים
ובגלל הדרך בה נאספים נתונים אודות התעללות בילדים, אין תשובה חד משמעית לשאלה זו.

קיימים שני מקורות מידע עיקריים על ההיקף של התעללות מינית בילדים: נתונים הנאספים על ידי
השירות להגנת הילד ומחקרים רטרוספקטיביים המנסים לקבוע את אחוז המבוגרים שעברו התעללות
בילדות.

שני מחקרים רטרוספקטיביים מצוטטים לעתים קרובות על ידי חוקרים וסניגורים של ילדים. סקר שנערך
ב1985- על ידי העיתון Los Angeles Times שבו נמצא כי 7% מכלל מקרי ההתעללות שדווחו על ידי
נשים וגברים, בוצעו על ידי נשים. הסוציולוגית דיאנה ראסל מסאן-פרנציסקו, ערכה מחקר בשנת
1978 וגילתה כי 4% מנשים שסיפרו על התעללות – הותקפו על ידי נשים.

שני המחקרים הנ"ל התבססו על בחירה רנדומלית של נבדקים. מחקרים רטרוספקטיביים אחרים, המתמקדים
באוכלוסייה צרה יותר, מצאו אחוזים גבוהים יותר של תקיפה על ידי אישה אך ממצאים אלה עדיין לא
עברו רפליקציה. במחקר משנת 60%, 1981 מ412 – גברים ו10% – מ540 – נשים מקרב סטודנטים לתואר
ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון, שנזכרו במגע מיני עם אדם שעבר את גיל ההתבגרות
והיה מבוגר בלפחות 5 שנים מהם, טענו שהמתעלל היה ממין נקבה.
,Fritz, G., Stoll, K., and Wagner, N. "A Comparison of Males and Females Who Were Sexually Molested as Children")
.(Journal of Sex and Marital Therapy, 1981, vol. 7,54-59

במחקר אחר, רופאים במרפאה בניו ג'רסי מצאו ש11 – מתוך 25 מתבגרים ממין זכר שטענו כי עברו
התעללות מינית, אמרו שהמתעללת היתה אישה (בגילאים 16 עד 36). התוקפות היו לרוב מוכרות
לקורבן, שכנות, שמרטפיות או סוג אחר של אדם שבטחו בו.
Johnson, R., and Shrier, D. "Past Sexual Victimization by Females of Male Patients in an Adolescent)
.(Medicine Clinic Population," American Journal Of Psychiatry, 1987, vol. 144,650-662

לבסוף, מחקר שנערך על 582 סטודנטים ממין זכר בקולג', מצא כי למעלה מ78% – מאלו שעברו התעללות
בילדות – עברו התעללות בידי אישה.
Fromuth, M., and Burkhart, B. "Childhood Sexual Victimization Among College Men: Definitions and)
.(Methodological Issues", Violence and Victim, 1987, vol. 2, no. 4, 241-253

חוקרים אינם מבינים מדוע מחקרים מסוימים מגלים אחוז גבוה יותר של תקיפה בידי נשים ממחקרים
אחרים, אך המרכז הלאומי של מקורות בנושא התעללות מינית בילדות (NRCCSA) טוען כי הדבר נובע
עקב העדר תקנון מתאים בדיווח ושיטות המחקר, יחד עם אי אחידות בהגדרה של תקיפה מינית.

חוסר עקביות שצוינה על ידי NRCCSA נמצאת גם במקור נוסף של נתונים על התעללות מינית: דיווחים
שנתיים של השירות למען הילד, מכל 50 המדינות של ארה"ב. האגודה האמריקאית לזכויות האדם שהיתה
אחראית על איסוף נתונים אלה משנת 1973 ועד 1987, מצאה כי כ20%- מהמקרים המבוססים של
התעללות מינית בתקופה זו בוצעו על ידי נשים. אין עדיין מידע כזה על השנים 1988-1992 אלא רק
לאחר 1993. לא כל המדינות דורשות שמין התוקף יופיע בדיווחים שלהן. לפיכך נתקל הארגון למען
זכויות האדם בקשיים מתמידים באיסוף מידע איכותי, תוך שהם נאלצים לעבוד עם 50 מערכות שונות
של איסוף מידע.

קושי אחר אותו מזכיר דיוויד פינקלהורף הוא שהתעללות מינית בילדים הראויה לדיווח ברוב המדינות
היא רק התעללות שבוצעה על ידי הורים או דמויות אחרות המטפלות בילד. כתוצאה מכך, תקיפה
המבוצעת על ידי ילדים, מתבגרים ומבוגרים שאינם מקורבים לילד, לא תופיע לרוב בדיווחים
המוקדמים. לכן כמות משמעותית של מקרי תקיפה המבוצעים על ידי תוקפים ממין זכר ונקבה כאחד
אינם נרשמים כלל.
.(Child Sexual Abuse: New Theory and Research, New York: The Free Press, 1984)

מאז שנת 1988 נעשו מאמצים לשפר את המצב בהקשר זה והמועצה הלאומית לשלום הילד בארה"ב דרשה
מהמדינות השונות לכלול את מין התוקף בדיווחים.

טווח התעללות

ההתעללות המבוצעת על ידי תוקפות יכולה לנוע בין צורות שאינן כוללות מגע, כגון חשיפה עצמית
ומציצנות ועד למגע כפוי וחדירה. קרייג אלן במחקרו אודות תוקפים מדווח כי תוקפים משני המינים
מעורבים בטווח רחב של התנהגות מתעללת. המטפלת מרסיה טורנר טוענת כי הלקוחות שלה טענו כי
החדירו אצבעות, גירו בצורה אורלית, החדירו חפצים לתוך ילדים וגרמו לילדים לעשות להם דברים,
כמו לגרות את אברי המין שלהם.

מטפלים אחרים, כולל אלו המתמחים בשורדים ממין זכר של תקיפה מינית, הבחינו בדפוס מרומז בתוך
דיווחי המטופלים, אודות התעללות מצד נשים. פסיכולוג ממיניאפוליס, פיטר דימוק, טיפל ב400-
עד 500 שורדים זכרים של התעללות מינית מאז שנת 1980. הוא מצא כי 25% מאלו שזכרו כי עברו
התעללות על ידי אישה, חוו את ההתעללות כנרמזת או מושכת/מפתה. לעתים קרובות, על פי דימוק,
האישה בתפקיד של הורה או מטפל בילד, תבצע את ההתעללות תחת מסווה של טיפול בו, כאילו מדובר
במריחת תרופה על אברי המין של הילד, החדרת מזרקים או חוקנים או שהיא תמצא תירוץ לחשוף את
גופה בפני הילד, בברור מתוך כוונה לגרות אותו, אך שוב, תחת מסווה של התנהגות נורמטיבית.

ניק האנטר, פסיכולוג מסנט פול מצא במסגרת עבודתו עם מאות ילדים ממין זכר שבערך 25% מהם עברו
התעללות בידי נשים ושבאופן כללי, ההתעללות היתה מאוד סמויה מאחורי התנהגות שאינה מגע מיני
all)). דימוק מוסיף(Victim of Sexual Abuse, and editor of The Sexually Abused Male, Volumes I and II
Abused Boys: The Neglected (from Lexington, MA: Lexington Books, 1990
שמתעללות נוהגות בקורבנותיהן כבשותפים רומנטיים, תוך שהן מוציאות אותם לבילויים שדומים
לבילויים של זוג.

לא כל השורדים מדווחים כי ההתעללות שעברו מצד נשים היתה סמויה או עדינה. מתוך 93 נשים שעברו
גילוי עריות, והשתתפו במחקרה בן ה4- שנים של מטפלת ממישיגן, בובי רוזנקרנץ,65%  דיווחו
שהתקיפה שעברו היתה אלימה. קרן ק., שורדת של גילוי עריות מצד אם ממדינת וושינגטון, עורכת
עלון מידע לנשים ששרדו גילוי עריות מצד אישה, קראה קרוב ל500- מכתבים של שורדות ב18-
החודשים שחלפו. היא מרגישה שנשים הן יותר יצירתיות ויותר ברוטליות בהתעללות שלהן.

השלכות של התעללות

מחקרה של בובי רוזנקרנץ על 93 נשים ותשעה גברים שעברו גילוי עריות מצד האם, הינו המחקר המקיף
ביותר על תוקפות ממין נקבה (תחילה התכוונה בובי לערוך את המחקר על נשים בלבד, אך גברים אלו
ביקשו לקחת חלק במחקר). רוזנקרנץ מצאה בקרב המשתתפים במחקרה, תגובות רבות שהיו זהות לאלו של
שורדים של גילוי עריות מצד גבר: דיכאון, חרדה, הערכה עצמית נמוכה, שכיחות גבוהה של הפרעות
אכילה ושימוש באלכוהול וסמים. כאשר שאלה את המשתתפים במחקר, מה היו רוצים שהציבור יידע,
רבים אמרו כי רצונם היה להגיד לחברה ש- "זה באמת קורה".

סוגיות של זהות מינית

אחת התגובות היותר נפוצות להתעללות המבוצעת על ידי אישה היא בושה באשר לזהות המינית. פיליס
א., עברה התעללות מינית על ידי שני הוריה, זוכרת הרגשה עמוקה של גועל מהגוף של אמה – שנאה
שנמשכה לתוך שנאה של הזהות הנשית שלה עצמה. "לא יכולתי לסבול את הגוף שלי במשך שנים" היא
מספרת. "לא יכולתי להבין איך גברים סובלים גוף של אישה".

טום, מטפל ושורד של התעללות מידי שלוש נשים – כולל אמו, חש אף הוא בלבול עמוק בהקשר לזהות
המינית שלו. בנוסף לביצוע של חוקנים בלתי נחוצים בטום, לאונן לו בתוך האמבטיה והשכבתו לישון
במיטתה ולצפות בה כשהיא מתלבשת, אמו תקפה אותו בצורה של התעללות שקריסטין לוסון, מטפלת
מאינדיאנה, מכנה "התעללות סוטה" (perversive abuse) הכוללת תקיפה של מיניות הילד, כגון
הלבשת הבן בבגדים של ילדה והפרעה להתחברות של הילד עם חברים ממין זכר.
(Neglect, vol. 17, no. 2 & Child Abuse) Mother-Son Sexual Abuse: Rare or Underreported? A Critique of the Research
טום אומר שעד גיל חמש, לא היה לו צל של ספק שהוא למעשה ילד.

הפסיכולוג מיק האנטר אומר שהאמונה הרווחת בחברה, שכאשר ישנו מגע מיני בין זכר לנקבה, הזכר
אחראי עליו – שמה מטען נוסף של בושה ואחריות על קורבנות ממין זכר של התעללות בידי נשים.
ישנו גם מיתוס תרבותי, שמחוזק על ידי סרטים כמו "Summer of '42," "Men Don't Leave," and "My Tutor,"
כי מגע מיני בין אישה בוגרת לבין נער צעיר רצויה כחניכה לתוך הגבריות. האנטר ראה
זאת במהלך ההכשרה שלו במשרדיהם של תובעים מחוזיים. לעתים קרובות, הוא אומר, תהיה בצוות
עורכת דין שתנסה לתבוע תוקפת ממין נקבה של קורבן ממין זכר, ואילו עמיתיה ממין זכר יגידו לה
"תראי, אנחנו לא נבזבז את כספי משלם המסים על זה. זו הפנטזיה של כל גבר".

ריק ס., שורד של גילוי עריות מצד אם וגם התעללות מינית מצד אחות ממין נקבה, אומר שנאבק לקבל
שמה שנעשה בו הוא לא ראוי ופסול. "הערצתי את אמי" ריק אומר, "והיא העריצה אותי, במיוחד
בשנים הראשונות". כשריק הלך לתיכון, הוא אומר, "הרגשתי כאילו אני בוגד בה, כשאני יוצא עם
בחורה". לא היה לו מושג על כך שזה נורמלי עבורו לגדול, להתפתח וללמוד. הוא ראה את בני גילו
גדלים ומוצאים בנות זוג מתאימות ולא הבין מה יש להם שאין לו.

עימות עם סטריאוטיפים של המינים

אמונה חברתית נפוצה אודות התעללות שמבוצעת על ידי נשים, היא זו שהתעללות כזאת אינה אפשרית.
מכיוון שכך, כאשר המתעללת היא האם, השורדים של התעללות כזאת נותרים עם קושי עצום לספר את מה
שקרה להם ועם תחושת בדידות גדולה אף יותר. יש לציין ש81%- מהנשים במחקר של רוזנקרנץ נמצאו
בטיפול בזמן המחקר ורק 3% מתוכן גילו למטפלים שלהן כי אמהותיהן התעללו בהן מינית.

קרן ק. זוכרת שהאמינה במשך שנים שהיא היתה השורדת היחידה של גילוי עריות אם-בת. "הרגשתי
לגמרי מבודדת ולבד בגלל מין התוקף שלי" קרן אומרת. בתגובה למחקר של רוזנקרנץ, אישה אחת כתבה
ש- "מעולם לא פגשתי מישהו שעבר התעללות מינית מצד אמו. לא ידעתי שקיימים עוד 93 אנשים כאלה".

בטסי ק. מאמינה שהתעללות מינית של בנות מצד אמהותיהן היא טאבו גדול יותר מזה של בנים. בין
אמהות לבנים, אומרת בטסי, "אנשים יאמינו, בוודאי, שהיה איזה סוג של מגע מיני, גם אם לא יראו
אותו כהתעללות". אבל בתרבות הומופובית, "נשים שתוקפות מינית נשים – אוי, אלוהים, אף אחד,
אבל אף אחד לא רוצה להאמין לזה. קשה להאמין בזה כמו שקשה להאמין בהתעללות טקסית… זה לא
מקבל את תשומת הלב הראויה".

ללכת מעבר לסודיות והבושה

היה זה מעשה משחרר עבור בטסי במצעד השורדים לפני כמה שנים, לשאת שלט: "אמהות יכולות להיות
מתעללות, גם!". היא ושורדות אחרות של גילוי עריות מצד אם הדביקו לשלט הזה את תמונות האמהות
שלהן ובטסי החזיקה את השלט בעודה מספרת את סיפור ההתעללות מצד אמה. בטסי דיברה בקול רם כל
כך, עד שאישה סיפרה לה זמן מה מאוחר יותר, ששמעה אותה ממרחק של רבע מייל והיתה חייבת לעצור
ולהקשיב. חודשים לאחר מכן, אישה זרה ניגשה לבטסי בזמן סדנה ואמרה שראתה את השלט של בטסי
במצעד וזה מאוד עזר לה לחשוף, בפעם הראשונה, שהיא עברה התעללות מינית מידי אמה. "זה היה
נוגע ללב" בטסי אומרת. "לעולם לא אשכח את זה. זה אומר ששורדים אמורים לעזור לשורדים… אני
חושבת שאנחנו יכולים, כקהילה, ממש לרפא אחד את השני".

המלצות לקריאה:

 

Allen, Craig (1991). Women and Men Who Sexually Abuse Children: A Comparative Analysis.

Brandon, VT: The Safer Society Press.

 

Evert, Kathy (1987). When You're Ready. A Woman's Healing from Childhood Physical and Sexual Abuse

by Her Mother. Walnut Creek, CA: Launch Press.

 

Kelley, Susan J., et al. (1993). Sexual Abuse of Children in Day Care. Child Abuse & Neglect vol. 17,71-89.

 

Lawson, Christine (1993). Mother-Son Sexual Abuse: Rare or Under-reported? A Critique of the

Research. Child Abuse & Neglect, vol. 17, no. 2.

 

Middlebrook, Diane Wood (1991). Anne Sexton: A Biography. Boston: Houghton Mifflin Company.

Note: Anne Sexton's daughter, Linda Gray Sexton, disclosed in Middlebrook's biography that her mother

had sexually abused her.)

המאמר תורגם על ידי אילנה מאתר זה:

http://movingforward.org/v2n6-cover.html