מבוסס על Grounding for the Client and the Counselor by Goessoftly
המאמר הזה לא בא להעליב את הקורא שיש לו ניסיון רב משלי אלא לענות לשאלות שהופנו אלי פעמים רבות בדבר הדרכים לסיים מפגש טיפולי, בעיקר כשמדובר במטופלים עם DID. הזדעזעתי והוטרדתי מאוד כששמעתי מיותר מ- Multiple אחד שכאשר הרגישו מאוד אובדניים, התבקשו לעזוב את הקליניקה על ידי מטפלים יידועי שם ללא כל משאבים לעזרה או תוכנית להתמודד עם האובדנות; שלא קורקעו אחרי אבראקציה חזקה )abreaction – חוויה מחדש של הטראומה דרך פלשבקים או זיכרונות שעולים בהווה( או שעקב התחלפות, נשאר "בחוץ" )במשמעות של זה שהייתה לו שליטה על הגוף( חלק תוקפני ועוין שהיה נחוש לגרום נזק למישהו או משהו עם עזיבתו את הקליניקה!!
לפיכך הדברים מחייבים את כל המטפלים, בין אם מדובר בסטודנט שרק סיים את לימודיו ומתחיל את עבודתו הטיפולית או מטפל בעל שנות וותק רבות באמתחתו. בייחוד אני אומרת את הדברים לעצמי כדי לזכור ולראות לנגד עיני את רווחת המטופל גם עם סיום הפגישה הטיפולית.
אני מונה רק מספר קטן של נקודות, אך אפשר להעלות נוספות.
שלושת ה-S ים – Safety, Sanity, and Security
בטיחות, שפיות וביטחון הם שלושת הקווים המנחים שלי שמאפשרים למטופל עם DID לעזוב את הפגישה הטיפולית. אם יש לכם שיטות משלכם, ייתכן ולא תזדקקו לאלו.
יש דרכים רבות לקרקע אדם תוך שימוש בשיטות רבות, כגון ויזואליזציה, מדיטציה, קלטות הרפיה או מוסיקה, אך בסה"כ, אם האדם מרגיש בטוח, שהוא לא הולך להשתגע ויש לאותו אדם מערכת תמיכה טובה )הכוללת את המטפל( שזמינה לו, הוא לא ירגיש כמו סירה בים סוער הנסחפת על ידי פחדים, ספקות או רגשות חזקים שהוא חווה כשהוא עובר בדלת הקליניקה.
א. השיקול הראשון הוא תמיד בטיחות (safety). באיזה מצב נמצא המטופל כשהוא עוזב את הפגישה? אובדני, אחוז פחדים, זועם, אילם וכו'? אני מנסה לברר איפה המטופל נמצא ואיך אני יכולה לעזור לו להרגיש בטוח ומקורקע מספיק כדי ללכת הביתה. אם המטופל מרגיש צורך לחכות קצת כדי להשתלט על עצמם, אפשרו את זה.
עבור מטופלים עם DID או כל מטופל אחר שנמצא במשבר או מצוקה קיצונית, ההתעקשות הנוקשה שיעזבו בדיוק בשנייה של תום חמישים הדקות של השעה הטיפולית היא מעשה פוגע ומיותר. אני חשה אי נוחות רבה כשאני שומעת מאנשים על הסירוב של מטפל
להישאר שנייה נוספת מעבר לזמן הקבוע. זה מנוגד למצפון לקטוע אישיות של ילד )או כל אחד אחר( באמצע המשפט אם הם בוכים. צריך לדעת שזה ייצור כאוס במערכת כולה ומהווה בעיני דוגמא של טיפול גרוע.
התערבות מקובלת עבור מטופלים אובדניים היא לעסוק בפעולות בסיסיות שמכוונות להווה ולעתיד הקרוב מאוד. עוזר למטופל שיש לו מטפל שמוכן לדון במחשבות וברגשות האובדניים שלו ולא מנסה להימנע מהם או להתעלם מהם.
ב. אם מתקרב הזמן של סיום הפגישה וניכר שהמטופל במצוקה, התחילו את הסגירה מוקדם כדי לתת מספיק זמן לקרקוע.
ג. עבור מטופלים עם DID, במידה ואישויות אחרות יצאו במהלך הפגישה, בין אם האישיות הראשית (host) עשתה שימוש בזמן הטיפולי או לא, סיום הטיפול יהיה תלוי בגיל, מצב הרוח ותפקיד האישויות הנוכחות.
הכי חשוב שהאישויות השונות שנמצאות יקבלו הכרה למצבן באותו זמן במונחים של מה הן מרגישות ואיך הן תופסות את העולם כשהן עוזבות. אם הן עוזבות בהרגשה ששמעו אותן והמשוב שהביאו התקבל בכבוד, לא משנה אם הוא ידידותי או עוין, יש יותר סיכוי שירגישו בעת עזיבתן שהן מסוגלות להתמודד. זהו הבסיס לתחושה של ביטחון (security) אצל המטופל בעת עזיבתו.
ד. עבור האישיות הראשית או האישויות הנוספות שעבדו על חומרים קשים, במיוחד אם הייתה אבראקציה, דרושה פעולת הרגעה שתעזור להם לדעת איפה הם בכאן ועכשיו שתעזור לקרקע אותם. אם יש אדם תומך שיכול לפגוש אותם ולהיות איתם ביציאתם מהפגישה או עם ההגעה הביתה יש לבקש את נוכחותו כדי לדאוג לסוגיית הבטיחות ולתת תחושה מסוימת של יציבות וביטחון. מסוכן להניח למטופל לצאת אם הוא עדיין לא יצא לגמרי מתוך זיכרון העבר ומאמין שהוא עדיין חי בו.
גם הפעולות האלה עוסקות בביטחון ובבטיחות.
ההרגשה של להיות בתוך העבר בעת עזיבת הפגישה הטיפולית משרה על המטופל הרגשה של שיגעון. לכן יש ליצור אבחנה בין "זה היה אז" ו- "זה עכשיו" בעדינות אך בבהירות, עד שהמטופל מבין אותה באמת ולגמרי.
זה הבסיס שממנו המטופלים שואבים את הרגשת השפיות (sanity) שלהם בעת עזיבת הפגישה הטיפולית.
ה. בדיקת מציאות – וודאו שהמטופל מחובר להווה )מבחינת זמן, מקום, מי הוא( ואם יש אישיות ילדית בחוץ, צריך לבקש מהאישיות הראשית או אחת האישויות הבוגרות לצאת ולקחת שליטה.
קרקוע משמעו להרגיש את שתי הרגליים יציבות על הקרקע. הדבר אינו אפשרי במלוא מובן המילה או מטפורי אם מי שנמצא הוא ילד (שאוהב לחשוב שהוא יודע לנהוג), שיוצא מהקליניקה והרגליים שלו לא מגיעות לדוושת הגז של המכונית! תאמינו לי, יצא לי כבר להתמודד עם הסיוט הזה. דרושה בטיחות.
ו. חיוני שלמטפל תהיה מערכת תמיכה טובה. אסור שהוא יעמיס על עצמו יתר על המידה בכך שיטפל בהרבה מטופלים עם DID עם כל העומס הכרוך בכך. בלתי אפשרי במקרה כזה עבור המטפל לתת את מה שנחוץ למטופלים שלו ולעצמו כשהוא עמוס כל כך בעבודה הקשה הזו לאורך זמן. הדבר עלול לגרום לכך שהמטפל ישקיע את מלוא זמנו ומרצו במטופל אחד או שניים, דבר שימנע מהמטופלים האחרים שלו מההשקעה ההולמת של המטפל, עקב תשישותו.
הסכנה והפגיעות שבחציית הגבול של מטפל/מטופל למצב של תפקיד המטפל/חבר או גרוע מזה, מערכת דואלית של חבר/חבר היא גבוהה הרבה יותר לדעתי כאשר יש DID וזאת מסיבות רבות.
האזהרה הזו שייכת לטיפולים פרטיים ולא למרפאות בתוך בית החולים שבהן יש יחס סביר בין מטופלים לצוות המטפל והמספרים אינם מהווים סוגיה משמעותית. כמו כן, במצב זה האינטראקציה של מטופלים אינה מוגבלת לאדם אחד בלבד.
יצירת מרווחים בין המפגשים הטיפוליים והימנעות מקביעת מפגשים צפופים מאפשר לאדם לקרקע את עצמו עם הזמן.
אחרי פגישה קשה, אני מרגישה שעוזר להירגע בכל דרך שנראית לכם ואז לקחת את הדברים להדרכה, להעלות את מה שדורש עצה ועזרה. רצוי לעשות משהו נפרד לחלוטין מחבישת כובע המטפל, כמו התעמלות קצרה, תרגול מנטלי )משחק למשל(, שיחת טלפון עם חבר או לאכול משהו טוב. מה שדרוש כדי לקרקע את עצמכם. לכולנו יש את הדרכים להרגיע את עצמנו ולהסיח את דעתנו. אם לא, צריך לחשוב על דרך כזאת!
כשאנחנו מטפלים בעצמנו, אנחנו מסוגלים לטפל טוב יותר במטופלים שלנו ואולי הנקודות האלה יכולות לעזור בכך.
המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.goessoftlyishere.com/EndOfSessionPointers.html
שלום לקוראי המאמר,
במענה לבקשת מחברת המאמר, Goessoftly, אנו מבקשים מכם לכתוב משוב למאמר שזה עתה קראתם. המשוב יכול לכלול התרשמות כללית, חוויה אישית או מה שתמצאו לנכון. אנו נתרגם את הדברים לאנגלית ונשלח למחברת המאמר.
אם ניתן, נא לכתוב את המשוב בשפה האנגלית. אם לא, נדאג לתרגם.
תודה!
פעם שאלתי את המטפל שלי אם הוא התחתן כי הייתה לו טבעת חתונה על האצבע. זה היה אחרי חודש של ירח דבש.