מבוסס על Why dig into the past? by Terry Ghost Wolf Davidson 1966-1997

פעמים רבות שומעים "שורדים" (כינוי לאנשים שנפגעו מהתעללות) מאנשים עם כוונות טובות, אך בעלי מידע לקוי: "למה לך לחטט בעבר? מה שהיה – היה. תמשיך לחיות את חייך".

באתר האישי שלי כתבתי כך:

"… סוגים מסויימים של פגיעות הם כמו שריטות. ניקוי קל ותחבושת הם כל מה שנחוץ כדי לרפא אותן. סוגי פגיעות אחרים הם כמו שבר מורכב. הנזק ניתן לריפוי רק אם הפגיעה מטופלת באופן מיידי. אם לא ניתן טיפול מייד, העצמות, הגידים והשרירים אינם מתאחים כראוי ואפילו אם הפצע נראה מבחוץ כאילו התרפא, נותר נזק סמוי שעלול לגרום כעבור שנים לאי-נוחות, לכאב ואולי לנכות. אי אפשר לשים תחבושת על סוג זה של פגיעה. מה שנחוץ הוא, בלשון מטפורית, לשבור את "הרגל" הפגועה ולסדר מחדש את העצמות כדי להביא לידי ריפוי מלא…"

במקרים רבים, פגיעות רגשיות, מנטאליות, רוחניות ופיסיות שנגרמו מהתעללות הן כמו שברים מורכבים שלא טופלו מיידית ולכן מעולם לא החלימו כראוי. הסיפור שלהלן משרטט פגיעה מסוג זה שנגרמה לי, שאני עדיין מתאמץ לרפא כפי שצריך. אשמה, אשמה שלא היה באפשרותי להשתחרר ממנה אלא לאחר שחקרתי את העבר.

הנה חלק ממכתב שהגיע לרשימת דיוור (ASAR) שאני משתתף בה;

נער כתב:

כן, זה טוב שהילד והבוגר שבתוכנו מדברים זה עם זה…
כמה מפריצות הדרך המשמעותיות בתהליך ההחלמה שלי הן תוצאה של ההתבוננות בעצמי כפי שהייתי כילד, ואיך הרגשתי אז באמת ואיך כל זה עיצב את חיי. שני אלה – הילד שהייתי והבוגר שנעשיתי – בלתי ניתנים להפרדה.

לעניין זה אני מקדיש עכשיו תשומת לב מיוחדת, כי אלה בדיוק הנושאים שאני עובד עליהם עכשיו. אני לא יודע אם ראית את המכתב האחרון שלי, אבל חלק ממנו מוקדש לרגשות המבולבלים שיש בי ביחס להורי.

אמי אמרה לי לא לחפור בעבר. אני רוצה לדעת מה קרה בעבר. אבל אני לא יודע להגיד אפילו למה אני רוצה לדעת מה קרה שם. זה מתחיל להיות כמעט אובססיה.

האם אתה יכול להסביר לי, איך שניהם – המבוגר והילד מחוברים יחדיו? איך אתה חווה את הקשר ביניהם?

תודה,
הנער.

וזה מכתב התשובה שלי אליו:

אמי הביולוגית מתנגדת גם היא לכך שאתעמק בעבר, כי היא חוששת שמה שאגלה יגרום לי לבוז לה ולשנוא אותה. אני מאמין שברבים מהמקרים, אם לא ברובם הגדול, אלה שדורשים בתוקף שלא נחטט בעבר פוחדים ממה שאנו עלולים לגלות. כמו אמי הביולוגית, ההערכה העצמית שלהם ממילא נמוכה בגלל נטל האשמה והבושה שהם נושאים על עצמם כתוצאה ממעשים שליליים ופגיעות שפגעו באחרים ואין להם היכולת לעמוד מול ולהתמודד עם מה שיתגלה. האחיזה של אמי במציאות רעועה, במקרה הטוב, ולא דרוש הרבה כדי לגרום לה להתמוטטות. היא מודעת למה שהיא עשתה ומפחדת ממה שאני עשוי לזכור וממה שאני עלול לגלות. אין לי רצון לגרום לה להתמוטט ובעצם כשאני מדבר איתה, אני מקדיש חלק ניכר מהזמן להבטיח לה שאינני שונא אותה, שכל מה שאני רוצה זה מידע, תשובות לפערים במידע שיש בידי.

בכל פעם נעשה קל יותר לדבר איתה על העבר. היא לומדת שלא אתקיף או אאשים אותה ומפני שאני מקשיב לה, היא מגלה שלהתחלק בפחדים וברגשות של עצמה איתי, בנה, שהיה אחד הקורבנות של מעשיה, זו פעולה שמרפאה. היא שמרה הכל נעול בתוך עצמה כל השנים הללו. החקירה שלי את העבר נתנה בידיה את המפתח אל החוויות שהיו "נעולות" בתוכה, וכך יכלה לפרוק את מה שהעיק עליה ולזכות במידה מסוימת של שלווה. בשיחות שלנו קיבלתי תשובות לזוועות שחוויתי כילד. גם לי היה דרוש ה-"חיטוט" בעבר כדי שתינתן לי שלווה וכדי להפחית את תחושת האשמה שחשתי כל כך הרבה שנים בקשר למותו של אבי הביולוגי – אשמה שתרמה ישירות לכך שנעשיתי מטפל.

ראשית, אתאר את מה גרם להיווצרותה של תחושת האשמה ואיך אשמה זו נעשתה מורכבת. באופן מטפורי (זכרו את מטפורת "השבר המורכב") אספר איך התרחש "השבר הנפשי המורכב" המקורי. לאחר מכן, אתאר מה שהתגלה בחיטוט בעבר. באופן מטפורי יהיה זה לתאר איך 'שברתי מחדש' את המקום הפגוע כדי לאפשר ריפוי ואיחוי נכון של מקום הפגיעה.

מקורותיה של תחושת האשמה

שימו לב: חלק זה כתוב מנקודת מבט של "לפני החיטוט בעבר".

בסוף שנת 1956 ביקשתי מאבי שיראה לי היכן הוא עובד. בשבת שלאחר מכן הוא לקח אותי מוקדם מאוד בוקר כדי להראות לי מה הוא עושה למחייתו. הייתי בן שש וחצי שנים. האזור בו גרנו, מדבר מואב (Mojave desert) בדרום קליפורניה, ידוע היטב כאזור שיש בו ערפל סמיך. יצאנו עם עלות השחר ונסענו בתוך הערפל. בחצי הדרך, עצר אבי את הרכב בצד הדרך כדי לעשן את המקטרת שלו. הוא אף פעם לא עישן תוך כדי נהיגה. הוא נשען על הכנף השמאלית הקדמית של המכונית כאשר נהג שיכור הופיע מתוך הערפל מהכיוון הנגדי, האיט מעט ואז עבר את קו החציה של הכביש והתנגש בנו חזיתית – כשאבי בין שתי המכוניות. הנהג השיכור נסע אחורה ועצר. יצאתי ורצתי לקדמת המכונית – היה דם בכל מקום;

אבי שוסע מהחזה עד המפשעה עקב הפגיעה – והוא היה עדיין חי. משכתי אותו לחיקי והוא נגע בפני. ראיתי את לבו פועם פעמיים ואז הוא מת. כל ימי ילדותי ונעורי האשמתי את עצמי במותו. אחרי הכל, אם לא הייתי מבקש לראות היכן הוא עובד, בקשה שהוא נענה לה, לא היינו נמצאים על הכביש ההוא באותו בוקר, נכון?

אמת, הוא היה יכול להיהרג בתאונה אחרת, או למות בדרך אחרת – אבל באותו בוקר הוא היה במקום ההוא בגלל שאני רציתי לראות היכן הוא עובד ואפילו עשיתי לו סצינה עד שהסכים לקחת אותי לשם. ואז – בשנת 1971, קיבלתי רמז ראשון באשר למה שאירע באמת- אבל לא ידעתי זאת באותו זמן. אמו של ארט נפטרה ואני ירשתי את יומניה. ארט הוא אביה הביולוגי של אמי. ארט ואמו, סבא שלי וסבתא-רבא שלי, היו פעילים – מאוד פעילים – בכת שהתעללה בי ובאחותי. ביומנים האלו נרשם שחברי הכת הטילו 'כישוף'- שבוע אחד לפני שאבי נהרג – כישוף שנועד להביא למותו. כן, אה? ברוב ספקנותי ביטלתי מידע זה והתייחסתי אליו כאל הוקוס-פוקוס. למען האמת, ראיתי בו צירוף מקרים מטורף.

ואז, בשנת 1973, תחושת האשמה בקשר למותו של אבי נעשתה מסובכת בצורה דרמטית. כמוני, גם אחותי לא שכחה מה שנעשה לנו – וכמוני היא נקטה בגישה (הלא-מוצלחת): "זה היה ועבר ונגמר. צריך להמשיך לחיות". גישה זו אינה מונעת את סיוטי הלילה, דיסוציאציה (ניתוק רגשי ותחושתי), פלאשבקים והיזכרויות בלתי צפויות (abreactions). המצב נעשה כה קשה, שאחותי התמכרה לאלכוהול וסמים כדי להטביע את הכאב. ערב אחד, בתחילת שנת 1973, היא צילצלה אלי והתחננה שאבוא לדבר ולהיות איתה כיון שיש לה פלאשבק קשה במיוחד. דחיתי את בקשתה פשוט מפני שלא התחשק לי להקדיש לה זמן. לא היו לי התחייבויות אחרות באותו לילה, יכולתי ללכת אליה – אבל לא הלכתי. אחותי כתבה פתק התאבדות וסיממה את עצמה בסמים ואלכוהול. האפוטרופוס, מי שהיה אחראי עלינו מבחינה חוקית, מצא אותה כמעט מתה והעביר אותה לבית החולים בעוד מועד, כך שחייה ניצלו. היא היתה מחוסרת הכרה מספר חודשים וחזרה להכרה כשהיא עיוורת, משותקת בארבע גפיים ופגועת מוח. זה היה ב 1973. היום היא בת 43, עדיין עיוורת, עדיין משותקת בארבע גפיים ובעלת IQ פחות מ60.

ועוד סיבוך שהפך את תחושת האשמה לעוד יותר מורכבת:

בשנת 1982, פנה אלי גיסי לשעבר, שעבד באותה חברה בה עבדתי אני וביקש לשוחח איתי על מערכת יחסים סוערת שהיתה לו עם אשה נשואה, שחיה בנפרד מבעלה. דחיתי גם אותו. שעתיים לאחר מכן הוא היה מת, נרצח על ידי בעלה-בנפרד של האשה. עוד אשמה. והפעם, מבול של רגשות ותחושות שהחזירו אותי כל הדרך חזרה אל הכביש ההוא ב1956 . שני מקרי מוות ומקרה נוסף שניתן להחשיב אף אותו כמוות- והכל בגללי. שלושת המקרים האלה, בין אחרים, עיצבו את האופן שבו אני "מטפל": החלטה תקיפה -למען היושר יש לכנותה אובססיה (כפייה) – להבטיח שאיש מבין הפונים אלי בבקשת עזרה לא יידחה. נשמע אצילי, אבל זה לא כך. לטפל באחרים זו דרך מאוד טובה להימנע מלפגוש את הכאבים של עצמך ולהתחמק מלהתמודד ולעבד פגיעות שנפגעת בחייך שלך. נמצאתי במעגל סגור בלי יכולת להחלץ ממנו.

עד שהתחלתי לקרוא ב ASAR (קבוצת דיוור שנועדה למי שעברו התעללות מינית).

באמצעות הקריאה בASAR- יכולתי להתחבר להרבה מהחוויות שתוארו על ידי אחרים. ההרגשה של "כן, אני מכיר את ההרגשה הזאת" ו- "כן, הייתי שם" גרמו להתחברות הזאת. ועם התחושות באו הזכרונות. אתם יודעים למה זה דומה: אתה רואה עוגת לימון שזה עתה נאפתה ובבת אחת עולה הזכרון של סבתא במטבח, קורנת בשעה שהיא מביאה אל השולחן את "עוגת הפרס" שלה. דברים כאלה. לקח לי שנתיים של ASAR להעלות אל מעל "פני המים" את הדברים שהדחקתי והכחשתי ולהתחיל לרפא את הפציעות והפגיעות הבלתי-מטופלות שלי. וזה התחיל מכך שהתחלתי לחטט בעבר שלי כדי לגלות מה שבאמת קרה.

התחלה של ריפוי והחלמה

התחלתי לדבר על העבר עם אמי הביולוגית. נלקחתי ממנה בשנת 1960 ולא ראיתי אותה שוב עד שנת 1995. היה לנו קשר טלפוני בשנת 1986. בשיחה זו קיבלתי ממנה אישור לכך שהיא התעללה בי ושהיא מלאת חרטה. רק ב 1995, כשנפגשתי איתה לבסוף פנים אל פנים, התחלתי באמת לחקור את מה שהיה בעבר ולדבר עם בני משפחה אחרים כדי לאמת או לסתור את הדברים ששמעתי מאמי. אמי סיפרה הרבה דברים על ילדותי ואימתה רבים מהם במהלך שיחותינו. מה שהיה חשוב במיוחד שהיא סיפקה מידע שלא היה לי ושלא ידעתי אודותיו.

התברר שהכת אכן ביצעה טקס-דם ו-"מגיה שחורה" שהיה אמור להביא לידי מותו של אבי. אמי סיפקה קווצת שיער של אבי בשביל הטקס. הפולחן בוצע "לטובתם" של חברי הכת הפשוטים אבל לא גילו להם מה בעצם קורה בשעת הטקס. הכוהנת הגדולה 'לילית' וחבר נוסף של הכת באו לעיר שבה פגי אחותי ואני גרנו עם אבא שלנו ואמנו החורגת ובמשך ימים אחדים עקבו אחרי אבי ופעילויותיו. אמי הביולוגית סיפקה להם את המידע על מקום מגורינו וכן מידע על "השיכור של העיר". 'לילית' והשותף שלה השתמשו בו וסיפקו לו משקאות וכסף כדי "שיעשה להם טובה".

"התאונה"

אחרי שהשיכור הסיע את רכבו אחורה ועצר, הוא יצא ממנו והתקדם לעברנו. אני הייתי עסוק בנסיון לאסוף ולחבר את איבריו המרוטשים של אבי. אני עדיין יכול לחוש את החמימות והרטיבות של המעיים והדם – והלב – בעודי מתאמץ נואשות "לתקן" ולהציל אותו. הרמתי את מבטי אל השיכור בתקווה שיוכל לעזור, אבל הוא הניד את ראשו הנה והנה וצעק שוב ושוב: "לא הייתי צריך לקחת את הכסף"…לא ידעתי אז על מה הוא מדבר ולא גיליתי את פשר הדבר עד שנת 1995. הוא היה אותו אדם שניגש אלי בבית הספר מוקדם יותר באותו שבוע ושאל אם אני רוצה "להשוויץ" בכיתה ומה אני נוהג לספר לחברי. כשאמרתי לו שאין לי משהו מיוחד לספר לחברים, הוא הזכיר שאבי עובד עם חומרי נפץ בשדות הנפט (אבי היה סייסמולוג במשרה חלקית, בין שאר עיסוקיו). האיש שאל אם לא יהיה זה "גזעי" שאבי יראה לי היכן הוא עובד ומה הוא עושה שם. טמנו מלכודת לשיכור וגם לי טמנו מלכודת. נוצלנו בידי אמי הביולוגית, סבי, וסבתא-רבא, אמו של סבי. לילית באה להלוויה. אבא שלי נרצח. הממזרים האלה השתמשו בילד, השתמשו בי כדי לרצוח את אבי. כבר אינני מרגיש אשם במותו של אבי.

אבל – חייתי עם האשמה הזו כמעט ארבעים שנה.

אני עדיין נאבק ברגשי אשמה בקשר לנסיון ההתאבדות של אחותי וביחס לרצח של גיסי-לשעבר. אומנם רגשי האשמה הללו פחתו בהרבה בעקבות מה שלמדתי על עצמי מחקירת העבר שלי.

ובכן – למה לחטט בעבר?

כדי להחלים. להתרפא. לחשוף את האמיתות שיכולות לסלק את האשמה, הכאב והבושה שאנו נושאים שלא באשמתנו. ברור עתה למה אמי הביולוגית לא רצתה שאחקור את העבר. היא ידעה שאגלה ואחשוף את האמת ואדע שהיא אשמה בחלק כה גדול מהגיהינום שאני ואחותי היינו צריכים לסבול. היא יודעת היום שיש לה אחריות הרבה יותר מאשר לי למה שקרה לאחותי והיא מפחדת ממה שאני עלול לעשות עם הידע הזה.

איך הילד של אז מתחבר עם המבוגר של היום?

מה שהילד שהייתי חווה הוליד את האשמה ואת הכאב שנשאתי בתוכי כמבוגר. אשמה וכאב מעוותים שתוצאתם היתה תפקוד לקוי כמבוגר. חקר העבר הביא לידי כך שבמבוגר שהנני כאן ועכשיו, שמבין ותופס את האמת, התעוררה חמלה, אמונה ואהבה אל הילד שהייתי אז ואל המבוגר שאני כיום. חקר העבר איפשר לי סוף-סוף להתאבל על הילד שהייתי פעם ועל הילד שמעולם לא נתאפשר לי להיות…

המאמר תורגם על ידי ענת מאתר זה:
http://www.nemasys.com/ghostwolf/Reflections/Writings/whydig.shtml